ויחי

מי נמנה ברשימת יורדי מצרים

יעקב מצרף את אפרים ומנשה אל בניו ואומר "לי הם", ומוסיף ואומר: "ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, על שם אחיהם ייקראו בנחלתם". מכאן שיש ליוסף עוד בנים מלבד אפרים ומנשה, מדוע בשום מקום בתורה לא נזכרים שמותיהם? ומאידך מדוע אפרים ומנשה מופיעים ברשימת השבעים שבפרשה הקודמת, והרי לא היו בין  יורדי מצרים.

גם ער ואונן נזכרים ברשימה, אבל אם מונים אותם הרי מספר הנפשות הכולל הוא שבעים ואחת, ואם לא מונים אותם המספר הוא שישים ותשע, בין כך ובין כך לא שבעים. הפרשה מונה שבעים: שלשים ושלשה בני לאה, ששה עשר בני זלפה, ארבעה עשר בני רחל ושבעה בני בלהה. ואולם, בני לאה אינם אלא שלשים ושנים. (בס"ה מוזכרים שם שלשים וארבעה, אבל ער ואונן מתו, כאמור שם, בארץ כנען, ולכן לא נותרו אלא שלשים ושנים). את הקושיה הזאת מתרצים המפרשים בשני תרוצים: או שיעקב עצמו נמנה (אלא שאז יש לשאול למה הוא נמנה עם בני לאה), או שיוכבד נמנתה כאן, ואז יש לשאול למה היא לא הוזכרה, ועוד, למה נמנתה אשה עם היורדים? אחד התירוצים בדברי חז"ל לקושיה זו, הוא יוכבד בת לוי. כלומר לא מונים את ער ואונן, ולכן המספר הוא שישים ותשע נפשות, הוסף לכך את יוכבד והרי שבעים. אלא שאז יש לשאול: אם ער ואונן אינם נמנים בין השבעים מדוע שמותיהם נזכרים, ואם יוכבד נמנית ברשימה מדוע שמה לא נזכר?

קושי אחר הוא חצרון וחמול בני פרץ. איך יתכן שלפני הירידה למצרים כבר היו לפרץ שני בנים. הלא יהודה נשא את בת שוע אחרי מכירת יוסף, והיא הרתה וילדה את ער ואונן. שניים אלה גדלו והגיעו לפרקם, ונשאו איש איש בזמנו את תמר, ואחר כך גדל גם שלה, ותמר המתינה איזה זמן, ואז בא אליה יהודה והיא הרתה וילדה את פרץ וזרח. אפילו נניח שער ואונן נשאו את תמר בהיותם בני שלוש עשרה, ואפילו נביא בחשבון הריונות תכופים וצפופים, הרי בעת הירידה למצרים פרץ יכול להיות לכל היותר ילד בן חמש או שש.  היתכן שכבר הספיק לשאת אישה ולהוליד שני בנים?

מפתח לפתרון החידות הללו נמצא בדברי יעקב בפרשתנו, באשר לבני יוסף הנוספים: "על שם אחיהם ייקראו בנחלתם". הנחלה היא המפתח. רשימת השבעים האמורה כאן, נזכרת (בהבדלים קלים) גם בתיאור המשפחות הנוחלות את הארץ בפרשת פינחס. וגם שם למרבה התמיהה נזכרים ער ואונן "בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען", מה מקומם של ער ואונן במקום שבו הכתוב מונה את המשפחות הניגשות לגורל לקבל את נחלתן בארץ כנען. מה הקשר בין השאלה מי היה בירידת מצרים לבין השאלה איזו משפחה נוחלת את הארץ?

סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, נהג לומר שהגורל של משה אישר מחדש חלוקה עתיקת יומין, שנעשתה עוד בימי יעקב ובניו בהיותם בארץ, והיתה ידועה לבני ישראל במסורת. לא במקרה הולך יהודה לעדולם, ומכיר קורא לבנו בשם גלעד.

וזהו פשרה של רשימת השבעים. אלה הם שמות האנשים שיעקב חילק ביניהם את הארץ עוד לפני מותם של ער ואונן, ונתן פי שניים ליוסף הבכור (בכור אשתו האהובה). נחלה כפולה זו מצרפת לרשימת הבנים את מנשה ואת אפרים.

לפי זה אפשר להסביר גם איך נכנסו לכאן בניו של פרץ. הפסוק "וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" הוא מאמר מוסגר. והוא אומר כך: ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. ואם תאמר: למה נמנו ער ואונן בכלל היורדים מצרימה, הלא מתו בארץ כנען? תשובתך: ער ואונן היו בין הנוחלים, אבל כיוון שמתו, העמיד אחר כך יעקב תחתיהם את חצרון וחמול שנולדו במצרים. לפיכך גם כאן וגם בפרשת פינחס הכתוב מזכיר את כל חמשת בני יהודה בכלל הנוחלים.  יוכבד כלולה ברשימה וגם אינה כלולה: בניה של יוכבד  הם המחנה החונה קדמה לפני אהל מועד, והוא בכלל שבעים המחנות אבל גם מחנה בפני עצמו. זוהי משפחה שלא תנחל בארץ ממש, אך ה' הוא נחלתה.

הזמן שבו חילק יעקב את הארץ לבניו הוא בזמן הירידה למצרים. לכן יש הבדל בין בני יוסף שנולדו לפני הירידה למצרים לבין אלה שנולדו אחריה. ולכן רשימת יורדי מצרים היא רשימת נוחלי הארץ. חשיבותה של רשימת יורדי מצרים היא בכך שבצאתו מהארץ חלק יעקב את הארץ לבניו אחריו. ישראל אמנם הולך לגלות, אך נשאר דבק בארץ.

מי ינהיג את העם

ארבעה בנים מוצגים בברכת יעקב כלוחמים: יהודה האריה, דן הנחש, יוסף היורה בקשת, ובנימין הזאב. אפשר לומר שיעקב, כמו שעתיד לעשות משה, מחלק את השבטים לארבעה מחנות צבאיים, ומעמיד ארבעה ראשי דגל. רמז נוסף למנהיגות ניתן במילים "דן ידין עמו". אלא שבמדבר יוסף ובנימין חוסים תחת דגל אחד, והדגל הרביעי ניתן לראובן, ואילו  יעקב דוחה את ראובן לגמרי. מבחינתו ארבעת ראשי הדגלים הם שני בניה רחל - יוסף ובנימין, דן בכור שפחתה של רחל, ומבני לאה רק יהודה לבדו.

במצב הזה מתחדדת שאלת מעמדו של דן, בן השפחה, מול ראובן בן הגבירה. יעקב טורח להדגיש שדן הוא "כאחד שבטי ישראל", דבר שלכאורה הוא כבר מזמן בגדר המובן מאליו. אם במפגש עם עשיו בפרשת וישלח ניגשו, בשיטת אחרון אחרון חביב, קודם בני השפחות, אחריהם בני לאה ולבסוף רחל ויוסף, הרי ברשימת שמות בני יעקב הבאים מצרימה בפרשת ויגש, בני השפחות כבר מעורבים בין בני יעקב. הסדר הוא בני לאה, בני זלפה, בני רחל ובני בלהה. לומר לך שבני זלפה נחשבים כבניה של לאה ובני בלהה נחשבים כבניה של רחל, וכולם שווים כבני יעקב. בברכותיו יעקב משנה את הסדר, אולם עדיין בני השפחות מופיעים במקום טוב באמצע, בין בני לאה ובין בני רחל.

אולי צריך לומר שההדגשה של דן "כאחד שבטי ישראל", היא המשך התוכחה של יעקב לראובן, ללמדנו שבמעשה בלהה ביקש ראובן לבטא לא רק את היותה שפחה, אלא בעיקר את היות בניה עבדים. ולכן הכתוב זועק שם "ויהיו בני יעקב שנים עשר", ולא זו בלבד אלא שהוא מכנה את בלהה "פילגש אביו", ביטוי יוצא דופן שלא מופיע בשום מקום אחר, ושעל פי אופיו לא בא להעיד על מעמדה השוויוני של בלהה (בפרשת וישב נאמר "נשי אביו"), אלא על מעמדם השוויוני של בניה. לכן בא כאן יעקב לגעור בראובן ולומר אתה פחז כמים ואילו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. אם יש כאן מישהו שעדיין חושב שהם עבדים, הריני מודיע חד משמעית שהם בנים לכל דבר.

ומכל מקום עדיין נותרו הבדלי מעמד. בניגוד לאריה והזאב שהם חיות אצילות וגיבורות, וליוסף שנמשל לאדם לוחם - דן הוא נחש. גם במדבר דן הוא ראש דגל של בני השפחות, אין בן שפחה מתמנה ראש לבן גבירה. תחת פיקודו שבטי אשר ונפתלי, וזה הדגל המאסף, שאינו לוחם כאריה וכזאב אלא כנחש. משה אמנם מחזיר לדן את מעמד האריה, "דן גור אריה יזנק מן הבשן", אבל דווקא בבשן (רמז ברור לעיר בבשן ששמה ליש). בפועל נתקיימו בדן שתי הברכות: כידוע ארבעת ראשי הדגלים של המדבר קיבלו נחלות הגובלות בנחלת בנימין , מקום השכינה. יהודה בדרום בנימין, ראובן במזרח בנימין, אפרים בצפון בנימין, ודן במערב בנימין. אבל נחלה זו, גוש דן שבמרכז הארץ, היא נחלת דן הנחש. את מעמד האריה הוא מקבל רק בנחלתו השנייה, שבפריפריה, הרחק מגבול יהודה ויוסף.

יתר על כן, כבר בתחילת ספר שמות, אחרי מות יעקב, חוזרים בני השפחות לסוף הרשימה של הבאים מצרימה, וגם משה בברכותיו מברך קודם את בני לאה ובני רחל, ורק בסוף את בני השפחות, כשבאמצע מפריד פסוק כללי, "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק וכו'", שלפי פשוטו איננו חלק מברכת זבולון אלא ברכה לכל העם, שיוצרת סוג של הפרדה בין שבטי רחל ולאה מזה ובין שבטי בלהה וזלפה מזה.

מברכות יעקב אנו למדים את יחסו לבניו, הוא לא רק מחלק את הארץ את ההנהגה אלא נותן לכל בן את חלקו. יש ארבעה בנים שיעקב מציגם כלוחמים: יהודה האריה, דן הנחש, יוסף המצביא הקשת ובנימין הזאב. כלומר: יעקב דוחה את ראובן לגמרי, הוא אינו נותן לו אפילו ראשות דגל. ארבעת ראשי הדגלים של יעקב הם שני בניה של רחל, בכור שפחתה, ויהודה. יעקב לא יכול לתת את הדגל הרביעי לנפתלי, כי ברור שאין ראוי שיהא בן שפחה ראש לבן גבירה. דן יכול להיות ראש דגל לנפתלי ואשר, לא לראובן. כן אנו רואים גם מברכתו, שאמנם הוא "כאחד שבטי ישראל", כפי שטורח יעקב להדגיש, שאע"פ שבן שפחה הוא כאחד שבטי ישראל הוא, (ולא ברור אם בכך הוא מלמד את בניו מוסר, שידעו שגם בני השפחות בניו הם, או שכונתו בעקר לדן עצמו, שהוא עושה אותו ראש לכמה שבטים), אך מ"מ בנגוד לאריה והזאב שהם חיות אצילות וגבורות, וליוסף שהוא אדם לוחם, דן הוא נחש. בני השפחות הם הדגל המאסף, שאינו לוחם כאריה וכזאב אלא כנחש. משה מחזיר לדן את מעמד האריה, אבל בבשן. בפעל נתקימו שתי הברכות: כראש דגל קבל דן נחלה הגובלת בנחלת בנימין, נחלת השכינה. אך בנחלה זאת הוא כנחש. הוא ראש דגל השפחות. הוא קבל גם נחלת אריה, ליש, אבל בבשן. דן יכול להיות אריה רק בבשן. במרכז הארץ, על יד יהודה ואפרים, הוא נחש. (משה בברכותיו מברך קודם את בני הגבירות ורק אח"כ את בני השפחות, כשבאמצע הוא מוסיף פסוק כללי, לכל העם, עמים הר יקראו וגו'. במדבר היו בני השפחות לדגל משל עצמם. בירידה למצרים חוסה כל שפחה בצל גברתה, ומשום כך בניה בני יעקב הם. אבל כבר בתחלת ספר שמות חולקים בני השפחות מקום לעצמם בסוף בני ישראל, ולא כל שפחה באה אחרי גברתה כבויגש. בני השפחות נעשו שבט לעצמם).

אפשר שזה מה שרצה ראובן לבטא במעשה בלהה. לכאורה אם הוא בא על בלהה, כונתו לומר שכיון שמתה רחל שוב אינה שפחה, כי שפחת רחל היא. אבל הכתוב זועק ואומר פילגש אביו. ואפשר שראובן היה מהאומרים שהם בנים ולא עבדים, שהרי רצה לקבל את דברי אביו. כפי שאנו רואים שנהג ביוסף שרצה להשיבו אל אביו. אבל התורה אומרת פילגש אביו ללמד שמעשיו אינם רצויים. אבל אפשר לומר להפך, שרצה ללמד ממעשי בלהה. שהרי איך נשמעה לו בלהה, אם לא משום שנהגה כשפחה כנועה, העושה כל אשר יצוה אדוניה, ואף בנו הבכור של אדוניה, בל תעז להמרות את פיו, ואף במעשה כזה. כי לבה לב שפחה שפל ונכנע. ומכאן רצה ראובן ללמד שהיא אינה שפחת רחל אלא כאחת השפחות אשר בבית. ואין היא אשת אביו שהרי אין השפחה אשת האדון, והיא שיכת לכל בני הבית. וא"כ בניה עבדים. ואולם התורה מיד אומרת ששפחת רחל היא, וטעה ראובן. ומכאן ויהיו בני יעקב שנים עשר.

האמנם התקיימו הברכות?

האמנם התקימו ברכותיו של יעקב? חלקן כן וחלקן לא. יוסף אכן מקבל שני חלקים, הוא מקבל שכם אחד על אחיו. והוא שכם עצמה. אבל זבולן לא מגיע לחוף. אשר חוצץ בינו לבין החוף.

במהלך הדורות נסו אנשים שונים להפוך את ברכת יעקב על פיה. משה היה הראשון. נכון שגם הוא קורא ליוסף נזיר אחיו ומדבר על ראש יוסף וקדקד נזיר אחיו. אבל לפחות בכל מה שקשור לקללות יעקב, משה הופך את התמונה. הוא מברך את ראובן שיחיה ולא ימות. למה צריך לברך אותו שיחיה ולא ימות? זאת ברכה? ואם זאת ברכה, למה רק ראובן צריך אותה ולא האחרים? בפשטות מפני שמשה נלחם כאן נגד יעקב, שאמר לראובן אל תותר. אל תותר יש לפרש כמו "לא תותירו מממנו עד בקר". את זה בא משה לבטל.

את לוי הוא מברך בברכה גדולה, במקום קללת יעקב.

את התאר "גור אריה" מעביר משה לשבט אחר (וכבר כתבנו בשנים עברו מי הם ארבעת הדגלים לפי יעקב, ומדוע דן יכול להיות גור אריה רק בבשן, ובמרכז הארץ רק נחש).

מי שלקח את ברכת יעקב והפך אותה לגמרי, היו דבורה וברק. הם פשוט לקחו את הברכה, ערבבו וחלקו מחדש. וכך הם אומרים:

מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר:  וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה וְיִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק בָּעֵמֶק שֻׁלַּח בְּרַגְלָיו בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב:  לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב:  גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן:  זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה:

הבטוי "בין המשפתים" נזכר גם בברכות יעקב וגם בשירת דבורה. יעקב אומר אותו על יששכר. בדחק אפשר לפרש שגם שירת דבורה אומרת אותו על יששכר.

"מחוקק" נזכר גם בברכות יעקב וגם בשירת דבורה. יעקב אמר את הבטוי הזה על יהודה. יהודה לא נזכר כלל בשירת דבורה, והמחוקקים עברו לידי מכיר. השבט, הצמוד למחוקק גם אצל יעקב וגם אצל דבורה, מצא את דרכו בארח פלא אל ידיו של זבולן. הוא גם שנה את פניו והפך לשבט סופר.

חוף הימים והאניות נשארו צמודים זה לזה גם בשירת דבורה, אלא שכאן האניות נמסרו לדן, וחוף הימים לאשר.

השלוב בין יששכר לזבולן, שחכמים דרשו עליו גדולות ונצורות, שמר על עצמו אצל משה, אך אבד בשירת דבורה. יעקב מציג את יששכר כחמור גרם הרובץ בין המשפתים, שרואה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, זאת להבדיל מזבולן השוכן לחוף ימים ויוצא באניות. משה תאר זאת בקצור: זבולן בצאתך ויששכר באהליך. האם הרביצה בין המשפתים היא מבורכת או שהיא שלילית? נראה שיעקב שולל אותה. איכשהו אפשר לסבול את "ויט שכמו לסבול", אפשר לפרש (וכך מתבקש) שיעקב רואה ביששכר חמור הנושא תבואה מרובה, סמל לברכה גדולה. כך היא יכול לרבוץ לו בנעימים בארצו הנעימה, בעוד זבולן מפליג ממנה. אבל "ויהי למס עובד" מקלקל את כל החגיגה. ולא יועילו דברי המפרשים האומרים שהעמים יהיו לו למס עובד. זה לא נכנס במלים. בעל כרחנו עליו לבאר שיעקב מזהיר מפני הגזמה במדת הרביצה. אפשר לראות את הארץ כי נעמה, אבל לא לרבוץ יותר מדי בין המשפתים.

וזה מה שבאה דבורה ללמד. אם ישבת בין המשפתים, אל תתפלא שכל הברכות נהפכו על פיהן. את ברכות יששכר וזבולן גנבו בני השפחות דן, אשר ונפתלי. לקרב הזה יצא זבולן עם נפתלי, ונפתלי יוביל אותו. את הקרב יוביל ברק בן אבינעם מקדש נפתלי, עם עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולן. האניות והימים נמסרו לדן ואשר. ויששכר? בעמק שלח ברגליו. הוא רבץ לו בין המשפתים. יששכר בעמק, נפתלי על מרומי שדה (לפי החלוקה הגרפית, לא לפי הטעמים). וכך משתלח לו יששכר בעמק ברגליו, תחת נפתלי שאמור היה להיות אילה שלוחה, ואילו נפתלי מוביל את הקרב ממרומי השדה. בן השפחה הזה הוא שנעשה בן זוגו של יששכר או של זבולן.

ברכה היא כלי טוב אך מסוכן. צריך לדעת איך להשתמש בו, צריך לדעת להזהר ולשמור עליו, כי גם אחרי נתינת הברכה, עדין אפשר לתקן ואפשר לקלקל.

חמור שנושא על שכמו ברכה גדולה, צריך לדעת שאם ירבוץ וינוח יותר מדי, יש מסביב יותר מדי אויבים שחומדים את הברכה שעל גבו. דוקא ההכרה בכך היא חלק מהברכה. הצורך להשאר ער כל הזמן, הוא חלק מהברכה המיוחדת השורה על הארץ.

וחוץ מזה, הארץ טרם חולקה בימי יעקב, ואפילו בימי משה. עדין לא ננעלו שערי שמים ושערי הארץ.

ויאחזו בה

בפרשתנו נכרים היטב נצני שעבוד מצרים. מסיום הפרשה עולה שיוסף הוא עדין איש נכבד בבית פרעה. יש לו עבדים רופאים שיוסף מצוה אותם והם עושים. מחנה כבד מלוה אותו, ועוד. אבל הוא אינו יכול לעלות ולקבור את אביו בלי לקבל את רשותו של פרעה.

ואי אפשר שלא לראות את הקשר בין בקשתו של יוסף מפרעה לבקשתו של משה. בשני המקרים בא העברי ומבקש רשות מפרעה. אמנם יוסף, להבדיל ממשה, מקבל את הרשות מיד. אך ההבדל נובע מהבדל בבקשה ובמציאות. בבקשה, כי יוסף הוסיף את המלה "ואשובה", ובמציאות, שהרי נאמר "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן". פסוק שמזכיר היטב את המו"מ בין משה לבין פרעה על יציאת מצרים. תנאי שמשה סרב לקבל.

עוד נאמר בפרשה: "ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד". גם הפסוק הזה מזכיר את הרכב ואת הפרשים שעלו אחרי בני ישראל ממצרים.

יוסף אף אינו יכול לגשת בעצמו אל פרעה ולבקש ממנו. הוא צריך להתחנן באזני עבדי פרעה שיתחננו בשמו אל פרעה. בסוף ימי יעקב במצרים, כבר ברור גם בדברי יעקב אל יוסף וגם בדברי יוסף אל אחיו, שהיציאה ממצרים והחזרה לארץ ישראל הם חלום רחוק. נבואה ותקוה רחוקים. גם יעקב וגם יוסף מביעים את תקותם שאחרי מותם ישובו צאצאיהם אל א"י. אין מה לדבר על כך היום. ישראל כבר משועבדים למצרים ואינם מורשים לצאת ממנה.

בגלות היהודי הוא עבד. גם יוסף, שנעשה אב לפרעה ואדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים, אינו אלא עבד ממונה על כל מצרים, כמו שבבית פוטיפר היה ממונה על כל הבית ובבית הסהר היה ממונה על כל בית הסהר. במהלך ההסטוריה ראינו את המציאות הזאת בכל הגלויות. היהודי יכול להתמנות לתפקידים בכירים, אך הוא לעולם לא יוכל להיות אדון אמיתי.

אין הדבר כן בארץ ישראל. גם כשבאו בני ישראל לארץ בחסות המצרים, למסע קצר וע"מ לחזור, בארץ ישראל מתיחסת התורה לבני ישראל בנפרד מהמצרים. על המחנה המלוה נאמר "ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים  וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן", ומיד אח"כ נאמר על בני ישראל "ויעשו בניו לו כן כאשר צום  וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה...". אפשר לפרש שבני ישראל הערימו על המצרים, השאירו אותם בגרן האטד עברו את הירדן לחברון, ואף חזרו תוך שבעת ימים, ואפשר לפרש שהמצרים ידעו שבני ישראל הולכים לחברון. כך או כך, בארץ ישראל מתארת התורה את המחנה המצרי כמנותק מהמחנה העברי, ואת המחנה העברי במנותק מהמחנה המצרי.

מצרים ראו ביוסף ומשפחתו עבדים לכל דבר. עבדים מכובדים, אבל עבדים. לכן כשהתחלף השלטון היה ברור לפרעה ולמצרים שאם הם רוצים הם יכולים גם להעביד את בני ישראל בפרך. החוק מאפשר. פעמים רבות מגיע היהודי בגולה למעמד מכובד בשלטון. כשמתחלף השלטון, באות ההתנכלויות ובגדול. גם בארץ ישראל קשה, גם שם הגויים באים ומקשים, אך שם זה אחרת.

איפה קברו המצרים את יעקב

הפרשה מתארת את יוסף העולה לקבור את יעקב: "ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים  וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן  ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד  ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים  וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן".

ומיד מוסיפה הפרשה: "ויעשו בניו לו כן כאשר צום  וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר מאת עפרן החתי על פני ממרא".

למה נצרך התיאור הכפול הזה? ולמה עשה יוסף לאביו אבל בגרן האטד בעבר הירדן?

אפשר לפרש שזה אכן תיאור כפול. התיאור הראשון מתאר את הארוע מנקודת ראות פוליטית בינלאומית, התיאור השני מתאר את אותו דבר מנקודת ראות של עם ישראל.

אבל אפשר לפרש שהיה כאן תרגיל הסחה. יוסף לא רצה להביא את המצרים אל קברו האמתי של יעקב. את יוסף מלוים כל זקני ארץ מצרים, במשמר כבוד שהוא גם משמר משעבד. יוסף לא רוצה שהם יבאו להלויה האמתית של יעקב. הכבוד הגדול ליעקב, כבודו במקומו מונח. אבל מקום כבודו האמתי של יעקב, אינו עניין לגויים. באותו שבעה ימים שבהם התאבלו המצרים בעבר הירדן, נשאו אותו בניו ארצה כנען וקברו אותו במערת המכפלה. אח"כ חזרו ישראל וכל המשלחת המצרית למצרים.