ויגש

תשס"ט – מהי אמונה באלהים

יהודה שערב את בנימין כלפי יעקב, נגש בתחלת פרשתנו אל יוסף ומאריך בדבריו כדי לבאר מדוע הוא מבקש לשחרר את בנימין. דבריו כאן אל יוסף שונים מאד מדבריו אל יוסף בסוף פרשת מקץ: "מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו".

האמירה הזאת של יהודה היא שונה מכל דברי יהודה ואחיו לכל ארך הפרשות. מאד בולט בפרשות וישב מקץ ויגש, שיוסף רואה בכל מקום את יד ה'. גם בלשון התורה ("ואשר הוא עושה ה' מצליח") וגם בלשונו שלו. כאשר הוא מדבר אל פרעה הוא אומר שהאלהים הוא הפותר, האלהים הוא המראה לפרעה את אשר הוא עושה, ועוד ועוד. כך הוא מדבר גם אל האחים, וכך הוא מצוה את אשר על ביתו לומר לאחים. הכסף שבאמתחותיכם הוא מטמון שנתן לכם אלהיכם, וכו'. גם אחרי שהוא מתודע אל אחיו הוא אומר להם לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים. משום כך הוא אינו מעניש אותם, בסוף פרשת ויחי.

האחים אינם מרבים להזכיר את אלהים. הם כמובן מאמינים בו, אך הם אינם מרבים להזכיר אותו, אחת הפעמים הבודדות שבהן הם כן מזכירים אותו היא כאשר הם מוצאים את הכסף באמתחותיהם. אז הם שואלים "מה זאת עשה אלהים לנו". אמירה זו מצטרפת כמובן לאמירתם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". כלומר: הם מאמינים באלהים, אבל הם מבינים שאלהים לא חיב להם דבר, להפך, הם חיבים לו. לכן טבעי שהוא יעניש אותם אם הם לא ימלאו כראוי את תפקידם.

לאור הבדל זה בין התנהגות יוסף להתנהגות אחיו, יש לפרש שדברי יהודה, "האלהים מצא את עון עבדיך", נאמרו בציניות. יהודה ראה כבר פעמים את הכסף בחזרה באמתחתו, והוא מבין, מן הסתם, שמי ששם שם את הכסף שם שם גם את הגביע. ולהבדיל מיוסף, הוא מבין שאמנם יד ה' בכל מקום, אך גם יד האדם שולטת. לכן הוא אומר ליוסף: אתה שלא מפסיק לומר שה' עשה כל דבר, אולי שכחת שגם לך יש תפקיד בעולם, ולכן אתה מרשה לעצמך לשתול גביע גנוב באמתחת אחי ולהתחבא מאחורי אלהים. מי שרואה בכל מעשה את מעשי ה', עלול לשכוח שגם לו יש תפקיד, ועלול לעשות ככל העולה על רוחו ולטפול את האשמה על אלהים, שהרי ממילא אלהים עושה את הכל. אמירתו הצינית של יהודה היא כאומרת: אתה ואני יודעים היטב איך הגיע הגביע לאמתחת בנימין, אך מה אומר לאדוני, האלהים מצא את עוון עבדיך.

כלומר: יהודה אומר ליוסף: יפה מאד שאתה רואה את יד ה' בכל דבר, אבל קודם כל דע מה התפקיד שלך בעולם ומה האחריו שלך בעולם, אח"כ תדע מה תפקידו של אלהים.

הזכרת אלהים בכל משפט אינו מבטאת בהכרח צדיקות גדולה. יוסף שלא מוכן לבא על אשת פוטיפר פן יחטא לאלהים, חושש למעשה לחטוא לאדוניו. הוא אינו מזכיר את אסורי אשת איש אלא את האמון שנותן בו אדוניו. כשהוא פותר חלומות, הן לשרים והן לפרעה, הוא אומר שאלהים הוא הפותר ולא הוא, ואעפ"כ הוא עושה כן להגדלת כבוד עצמו. יוסף רואה את ה' בכל מקום. חלק מזה הוא גם אמונתו המלאה בחלומות, מתוך הכרה שהחלום הוא דרכו של אלהים להודיע לאדם את אשר הוא רוצה להודיע. האמונה החזקה הזאת היא חשובה מאד, בתנאי שהאדם מודע גם לתפקידו שלו, ולא רק לדברי אלהים. מי שפותר חלומות בעצמו ותולה באלהים, יכול לצוות על שלוחו לשים כסף באמתחות ולומר שאלהים נתן מטמון, ואח"כ לשים שם גביע ולומר שבנימין גנבו.

ואת זה מדגים יהודה בדבריו אל יוסף בתחלת פרשתנו. דברי יהודה הארוכים בתחלת פרשתנו משדרים דבר אחד: לקיחת אחריות על המציאות. אני ערב כלומר אני אחראי. השאלה היא לא האם אני נקי אלא מה יקרה את אבי. אני יכול לעלות אל אבי בלי בנימין ויש לי תרוצים מכאן ועד להודעה חדשה, אני יכול לנקות את עצמי. אבל אני לוקח אחריות, "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו".

דרכו של יוסף, שנראית לכאורה כדרך האמונה השלמה, מובילה לפריקת אחריות ועול. היא משלימה עם המציאות ורואה בירידה למצרים ברכה מאת ה'. זוהי בכיה לדורות. יוסף שלא התלונן כשהורד למצרים ונמכר בה לעבד, שמח בירידת כל עם ישראל למצרים. הירידה למצרים תגרור אחריה את מכירת כל ישראל לעבדים. עם ישראל ישוב ויעלה ממצרים כשבראש המחנה יוביל דגל מחנה יהודה. זה שאינו מקבל כל דבר מאת ה' כפי שהוא, אלא לוקח אחריות ויוזם.

תש"ע – שלש גרסאות לספור אחד

בכמה מקומות בספר בראשית אנו מוצאים ספור שמסופר בכמה גרסאות מפי אנשים שונים. אחד מהם הוא ספורו של בנימין.

כאשר באים האחים אל יוסף, ויוסף אומר להם שהם מרגלים, הם אומרים לו: "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו". על כך משיב יוסף: "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם  בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה". ונשאלת השאלה מה הקשר. למה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם", ובמה הבאת האח הקטן תלמד שהם אינם מרגלים?

למראית עין, יש כאן רמז נסתר. אתם אומרים שהאחד איננו ואתם יודעים שאתם משקרים, רועדות לכם השפתים כשאתם אומרים זאת, הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם. אבל מעבר לרמז, צריך להיות הגיון כלשהו בדבריו של יוסף, הגיון שהאחים יוכלו להבין אותו.

כשהאחים מספרים את הספור ליעקב, נאמר: "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ויתן אתנו כמרגלים את הארץ  ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים  שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו והקטן היום את אבינו בארץ כנען  ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו  והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם".

על כך שואל יעקב למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, והם עונים שהאיש שאל אותם. המפרשים אומרים שהם שנו מפני השלום. אם כך, באמת לא ברור למה הם ספרו לו שהם שנים עשר? מה הם רצו להרויח מכך שאמרו שהם שנים עשר, ולמה ההוכחה שהם אכן שנים עשר אמורה לרצות את יוסף ולהוכיח שאינם מרגלים? למה זה ממין הענין? מסתבר יותר שהוא אכן שאל אותם, הוא עשה זאת מפני שרצה לדעת האם אביו ואחיו עוד חיים. אבל לא כך הוצג הדבר בפניהם. יוסף מבקש לודא, ככל חוקר משטרה, שספור הכסוי שלהם מאומת. מסתבר אפילו שהוא שאל את השאלה הזאת בפני כל אחד מהם בנפרד, כביכול כדי לודא שאין סתירות בין הגרסאות שלהם. יוסף עשה את ההצגה בצורה משכנעת, והתנהג כחוקר שחשודים עומדים לפניו, וכעת הוא מבקש לאמת את גרסתם באמצעות הבאת העד המדובר. לפי זה מובן למה הבאת האח הקטן תוכיח את חפותם.

יתכן שאת המשפט "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם" אמר יוסף כתגובה לדברי האחים "לא יוכל הנער לעזב את אביו", יוסף דרש שישלחו אחד שיביא את בנימין, ואחרי מו"מ בן שלשה ימים הוסכם שכלם יביאו את בנימין מלבד שמעון שישאר. התורה לא מוצאת מקום להזכיר זאת בפרשת מקץ, שעוסקת בבנימין בלבד.

אבל החלק המעניין ביותר הוא השואת שתי הגרסאות האלה לגרסה השלישית, הנזכרת בפרשתנו. שם אומר יהודה כך: "אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח  ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו  ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו  ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת  ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני". שוב נזכרה כאן הטענה שיוסף שאל אותם העוד אביכם חי היש לכם אח. וכאן א"א לומר שהם שנו מפני השלום. יהודה לא יכול לעמוד לפני יוסף ולשנות מפני השלום ולשים בפיו שאלות שלא שאל. יהודה יכול אולי להרחיב קצת את הספור ולעבות אותו, הוא לא יכול לספר ליוסף ספור שלא היה ולא נברא שיוסף עצמו נכח בו. אבל אנחנו למדים מכאן עוד דבר, יהודה טוען בפני יוסף שהוא אמר לו כבר בפעם הראשונה שלא יוכל הנער לעזוב את אביו. גם כאן, אנחנו לא יכולים לומר שהדברים לא היו מעולם. כבר בפעם הראשונה יוסף שאל את האחים אם אביהם חי ואם יש להם אח, וכבר בפעם הראשונה יוסף היה מודע לקשר המיוחד בין יעקב לבין בנימין. לא זאת היתה התגלית החדשה שבגללה לא יכול יוסף להתאפק, את זה הוא כבר ידע קודם לכן.

יש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השניה, ויש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השלישית.

בפעם הראשונה חשוב לתורה להציג את תעודת הזהות של האחים. את הדרך שבה האחים עונים כאשר הם נשאלים לזהותם ולמשפחתם. אי אפשר לדעת איך בדיוק הציג יוסף את השאלה בפני האחים בשעה שחקר אותם. אבל במשפחה אחרת, יתכן שיהיו כאלה שבכלל לא יספרו לו שהיה להם אח שמת לפני עשרים שנה. הם יחשבו שהפרט הזה לא רלוונטי ולא יזכירו אותו כלל. לא כן בני יעקב, התורה מדגישה שכשהאחים נשאלים הם אומרים "שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו". זוהי תעודת הזהות שלהם ואתה הם יורדים למצרים. (אמנם, יעקב חושב שלא היו צריכים לומר כך).

כמובן, התורה מצרפת כאן את הרמז שהוזכר לעיל, "האחד איננו" יוצר את האמירה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם".

בשיחה בין הבנים לבין יעקב, העקר הוא המצוקה הראייתית שנקלעו אליה האחים. מבחינת ראובן, כעת חשוב להוכיח שהם חפים מפשע ולשחרר את שמעון. יתכן אפילו שהוא נפגש עם יעקב תחת הסיסמה "שמעון עדיין חי". הנושא הוא חקירת המשטרה הפתוחה נגד האחים. יעקב אומר שבשביל זה הוא לא ישלח את בנימין. רק כאשר הטענה של יהודה היא "ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו", מסכים יעקב לשלוח את בנימין.

בפעם השלישית עקר הענין הוא חשיבותו של בנימין בעיני יעקב. נכון שזה נאמר כבר בפעם הראשונה, אך שם לא מצאה התורה לנכון לכתוב זאת. גם האחים לא הפריזו בחשיבות העניין. הם חשבו שיוסף מבקש לראות את בנימין כדי לאמת את גרסתם, והם התחננו בפניו שיוותר על אמות כ"כ מדוקדק, כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. הם חשבו שאם יוסף ישמע עד כמה קשה להפריד את בנימין מיעקב, הוא יסכים לוותר על הדקדוק הזה בחקירה שלהם. אך היה ברור שאין הכונה אלא לעזיבה קצרה, עכוב קל עד גמר ההליכים. לחקירה קצרה והביתה. כשיוסף לא השתכנע, הבינו גם האחים שאין ברירה אלא להביא את בנימין. אבל בפעם השלישית, ברור שלא מדובר על עכוב לחקירה אלא על עבדות לכל החיים, ברור שלא מדובר על חקירה בחשד שרוצים להזים אלא על עונש על חטא שכביכול הוכח. (אם כי נראה שיהודה יודע היטב שיוסף בכונה הטמין את הגביע באמתחת בנימין, ויוסף יודע שיהודה יודע). כשאלה התנאים, מה הטעם לבקש מיוסף שיוותר על החקירה הזאת? אבל יהודה מוצא שזאת הדרך לדבר אל יוסף, לכן גם התורה מוצאת שזה המקום להזכיר את יחסו המיוחד של יעקב אל בנימין, שהוא בעצם יחס מיוחד לרחל. כאן מקבלת האמירה "לא יוכל הנער לעזב את אביו" משמעות אחרת לגמרי. ולפתע מתברר שאמנם תעודת הזהות שלכם היא "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד", אבל לא בני אשה אחת. והאב הזה, יש לו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, שנתנה לו ברמאות, ואף אחרי מותן עדין הוא אוהב את בן האהובה ומבכרו מכל בניו. אבל הפעם האחים אינם שונאים את אותו בן ואינם מוכרים אותו לעבד, להפך, יהודה שמכר את יוסף לעבד מוכן עכשו להיות עבד בעצמו כדי לשחרר את בנה של רחל שאביו מעדיף על פניו. כאן לא יכול יוסף להתאפק.

מכאן אנו למדים שיעקב לא שנה את יחסו לעניין, הוא עדין מפלה את בניה של רחל על פני שאר בניו, אבל הבנים האחרים למדו לקבל את אביהם ולכבדו, אפילו כשהוא אומר להם  "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי". ו"אחיו מת והוא לבדו נשאר". אמירות לכאורה יותר חמורות מעשית כתונת פסים. האחים הסכימו לקבל את היחס המיוחד שנותן יעקב לבנימין כי הם אהבו את אביהם. את זה מדגישה התורה בפעם השלישית.

אדון ועבדים

יוסף אומר לאחים "שמני אלהים לאדון לכל מצרים", מיד בא פרעה ומבהיר שלא אדון ולא אב. יוסף עבד והוא האדון. הוא חוזר על כל דבריו של יוסף על כלכלת ישראל בזמן הרעב, כמובן מלבד הפסוק שמני לאדון ואב ומושל. הוא אומר את דברי יוסף אך שם את עצמו במקום יוסף, אני אזון ואכלכל ואסובר, אני ולא יוסף. הוא מוסיף עוד מתנה מלכותית שיוסף לא הזכיר: עגלות. כאן מתחילה עבדות מצרים. היא מתחילה בפסוק ועינכם אל תחס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. בואו ותהיו תלויים בי. לכן אין יציאה מהשעבוד עד שישאלו ישראל כלים ממצרים. זה שרש הגלות: טוב כל ארץ מצרים. אנו תלויים בהם והם מפרנסים אותנו. כשעֵשו דִבֵּר כך, והציע ליעקב את חסותו, ידע יעקב לסרב בדיפלומטיות, כאן לא. שאלת השאלות היא איך האחים מסכימים להצעתו האבסורדית של יוסף בלי ניד עפעף. רק מדברי ה' אל יעקב אל תירא, אנו יכולים ללמוד שיעקב לא היה שלם עם המהלך. ממעשי הבנים נראה שהם שמחים לרדת אל הדוד העשיר שבאמריקה.

האחים באים ומציגים את הדברים בפני יעקב כאילו יוסף בעל הבית, ויעקב רואה את העגלות אשר שלח יוסף, האמת היא שיוסף לא שלח ולו עגלה אחת. הרעיון של העגלות היה של פרעה. הוא צוה את יוסף לשלוח עגלות. והדגיש:  "ואתה צֻויתה", והן היו עגלות על פי פרעה. כלפי יעקב הוצג יוסף כאדון, אך זה שרש העבדות. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ומיד באה התורה ואומרת בפירוש וישאו בני ישראל את יעקב אביהם בעגלות אשר שלח פרעה. אתם יכולים לנסות לעבוד על עצמכם או על אביכם שיוסף שלח את העגלות, אבל אתם יודעים את האמת: פרעה שלח אותם. לעבדות אתם יוצאים. נכון שהעבדות מתחילה באזיקי זהב ובטוב ארץ מצרים, אך הדבר הזה הופך אתכם לתלויים בפרעה וסופכם להיות עבדים.

כשהאחים אומרים ליעקב וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, זה נאמר במנותק מהקשרו המקורי. בא אל יוסף לא כי ביכלתו לכלכלך אלא כי הוא איש חשוב. לעמת יוסף שהזכיר שמני אלהים לאדון ולאב בהקשר מאד מסוים: באו ואכלכלכם.

והתורה מדגישה את האבסורד שבירידה למצרים: באותו מקום שבו אמר ה' ליצחק אל תירא כי אתך אנכי, שם אמר ליעקב אל תירא מרדה מצרימה. בנגוד לאברהם שלוקח את כל רכושו אשר רכש והולך לארץ, ובנגוד ליעקב עצמו, שנאמר בו "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען", כאן יעקב לוקח את כל רכושו אשר רכש והולך למצרים. כפי שעשה עשו לפני כן מפניו (שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו). בנגוד ליצחק שנאמר לו אל תרד מצרימה, יורד יעקב למצרים. אבל סופם שיצאו ברכוש גדול.

בסוף הפרשה כל המצרים עבדים, מלבד הכהנים ובני ישראל, אלה וגם אלה אוכלי חנם. מקבלים את חוקם מאת פרעה. אבל לכהנים יש קרקע לישראל לא. התוצאה היא שבסוף ישראל עבדים, ולא המצרים. המצרים למדו לעבוד את אדמתם ולתת חמש לפרעה. ישראל נשארו תלויים בפרעה ונעשו עבדים.

תשס"ז – מתי נולדה החמולה

פרשתנו מונה את שבעים יורדי מצרים. וישנן כמה קושיות ידועות על הרשימה. ראשית: הפרשה מונה שבעים: שלשים ושלשה בני לאה, ששה עשר בני זלפה, ארבעה עשר בני רחל ושבעה בני בלהה. ואולם, בני לאה אינם אלא שלשים ושנים. (בס"ה מוזכרים שם שלשים וארבעה, אבל ער ואונן מתו, כאמור שם, בארץ כנען, ולכן לא נותרו אלא שלשים ושנים). את הקושיה הזאת מתרצים המפרשים בשני תרוצים: או שיעקב עצמו נמנה (אלא שאז יש לשאול למה הוא נמנה עם בני לאה), או שיוכבד נמנתה כאן, ואז יש לשאול למה היא לא הוזכרה, ועוד, למה נמנתה אשה עם היורדים?

שנית: איך יתכן שהיו לפרץ שני בנים שנולדו עוד לפני הירידה למצרים, הלא יהודה נשא את בת שוע אחרי מכירת יוסף, ורק כשגדלו הבנים שהיא ילדה, ונשאו את תמר, וגדל גם שלה, נולדו פרץ וזרח. היתכן שגם פרץ הספיק כבר לגדול ולהוליד שני בנים, וכל זה בתוך עשרים ושתים שנה?).

הרשימה האמורה כאן, נזכרת (בהבדלים קלים) במקום נוסף בתורה: בתיאור המשפחות הנוחלות את הארץ בפרשת פינחס. הרשימה היא אותה רשימה, וגם נכנסו אליה כמה ענינים שנראים לא מתאימים כגון "וימת ער ואונן בארץ כנען", פסוק שמקומו כאן ברור, אך למה הוא חוזר בפרשת פינחס. ועוד, מה הקשר בין השאלה מיה היה בירידת מצרים לבין השאלה איזו משפחה נוחלת את הארץ?

סבי, פרופ' יהודה אליצור זצ"ל, אומר שבני יעקב עוד בהיותם בארץ חלקו ביניהם את הארץ. לפי הקושיות כאן נראה לבאר שהזמן בו יעקב חלק לבניו את הארץ הוא בשעת הירידה למצרים. לכן גם בקרב בני יוסף אומר יעקב: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם", הפסוק הזה אמור לגבי קבלת הנחלה. הרגע הקובע לגבי נחילת הארץ הוא הזמן בו ירדו ישראל למצרים.

לפי זה אפשר להסביר גם איך נכנסו לכאן בניו של פרץ. הפסוק "וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" הוא מאמר מוסגר. כלומר: ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח. ואם תאמר: למה נמנו ער ואונן בכלל היורדים מצרימה, הלא מתו בארץ כנען? תשובתך: כיון שאח"כ העמיד יעקב תחתיהם את חצרון וחמול (שנולדו במצרים), הרינו מונים כאן את חמשת בני יהודה בכלל ל"ג בני לאה וע יורדי מצרים.  לפי זה נבין גם את התירוץ הכולל את יוכבד בכלל היורדים: המחנה השבעים, מחנה יוכבד, המחנה החונה קדמה לפני אהל מועד, שהוא מחנה בפני עצמו בכלל ע המחנות, גם הוא נחשב כאחת המשפחות. משפחה שאמנם לא תנחל בארץ, אך תזכה לנחלה מיוחדת משלה.

חשיבותה של רשימת יורדי מצרים היא בכך, שבצאתו מהארץ חלק יעקב את הארץ לבניו אחריו. ישראל אמנם הולך לגלות, אך נשאר דבק בארץ.

תשס"ז – כלכלת מצרים: מודל לחיים בארץ ישראל

בסוף פרשת ויגש מסופר על יוסף, שקנה את כל המצרִים לעבדים, ואת כל אדמת מצרַים לאדמת המלך. על מנת לבטא את העובדה שהם עבדיו והאדמה שייכת לו, הוא נהג בהם כדרך שנוהג אדון בעבדיו: אדון בעל נכסים צריך שיעבדו את שדותיו, לכן הוא לוקח עבדים ושולח לכל שדה כפי צרכה. לכל עבד הוא נותן אוכל כצרכו. כך בדיוק נהג יוסף: הוא פיזר את המצרִים בארץ מצרַים כרצונו, וציווה אותם לתת בכל שנה חמישית מן התבואה לפרעה.

כך בדיוק נוהג ה' בארץ ישראל ובעמו ישראל. ארץ ישראל היא ארצו של ה' "כי לי הארץ", ישראל הם עבדיו "כי לי בני ישראל עבדים", לכן אדם מישראל אינו יכול למכור לא את עצמו ולא את אדמתו, כיון שאינם שלו. ארץ ישראל לא שיכת לעם ישראל, היא שיכת לה', לכן ישראל אינם מוסמכים לתתה לאף אחד.

חלוקת עם ישראל בארצו נעשית לפי המודל שיש בפרשתנו לעם של עבדים שיושב על אדמת המלך: הוא מחלק אותם בארץ כרצונו ("אך בגורל יחלק את הארץ"), ובכל שנה צריך לתת לו חמישית (שני מעשרות) מן התבואה.

אדמת הכהנים לא היתה לפרעה כי חק לכהנים מאת פרעה, על כן לא מכרו את אדמתם. גם בעם ישראל ובארץ ישראל, חוק לכהנים מאת ה', ולכן גם שדה מגרש עריהם לא ימכר.

המערכת העובדת את ה' בארץ מורכבת משני מרכיבים: העם והארץ, לכן גם החומש המופרש לה' מתחלק: עשירית ממנו הולכת אל החלק הנבחר מהעם, ועשירית אל החלק הנבחר בארץ. המעשר השני נאכל לפני ה' בירושלים.

תשע"א – כלכלה נבונה וזכויות האזרח

אפשר ללמוד מסרים שונים ממה שעשה יוסף למצרים. (מלבד המסר שכבר כתבנו עליו, שצורת המשטר שהנהיג יוסף במצרים מלמדת איך מתנהל משטר שבו הכל עבדים של המלך והאדמות שייכות למלך, ומכאן לצורת החיים של ישראל בארץ. מלבד המסר הזה אפשר ללמוד מכאן גם על המצרים עצמם).

המצרים באו אל יוסף אחרי שנה ודרשו ממנו שיפתור את הבעיה. לנו אין כסף, תן לנו בחנם. הממשלה אחראית. יוסף מלמד אותם שאיש לא צריך לזונם, הם יזונו את עצמם, גם אם ימכרו לשם כך את מקניהם. למצרים היה ברור תחלה שהם לא צריכים להפרד ממקניהם, המלך צריך לתת להם מתנת חנם. אחרי שנה הם כבר למדו את המסר, ושוב לא באו בתביעה שיזון אותם בחנם, אלא הם מעצמם הציעו שיקנה אותם ויתן לחם. אחר כך כבר לא הוצרכו לתת עוד דבר. כעבדים, יוסף באמת צריך לזון אותם. מכאן למדו המצרים את ההבדל הגדול שבין בני חורין ובין עבדים. את העבד יזון האדון, ללא תמורה, ממילא העבד ורכושו הם רכוש האדון. ואולם, אם אתה בן חורין - אתה תזון את עצמך, ולא תצפה שמי שמעליך יזון אותך. אם אינך אחראי לעצמך אינך אדון לעצמך. עבד לוה לאיש מלוה.

ומכאן מתברר מה עשה יוסף לאחיו, הוא שעבד אותם למצרים, בעצם העובדה שתלה את כלכלתם בפרעה. הוא אומר שאלהים חשבה לטובה כי הוא החיה אותם, אבל גם המצרים אמרו החייתנו, ואעפ"כ ברור שאין טוב בכך שנמכרו לעבדים וגלו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו. ק"ו שרע לישראל, והרי סופם שנעשו עבדים בעבודת פרך.

אולי משום כך מובלעת פרשית קנית המצרים לפרעה בתוך פרשית ירידת ישראל למצרים, הכל פרשיה אחת שתחלתה וסופה בני ישראל ואמצעה מכירת המצרים לפרעה (כמו הפסוקים בפרש בהר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:  כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:  וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:  כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:  לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". נושא הפרשיה הוא בני ישראל שלא ימכרו לעבדים כי הם עבדי ה'. בתוך הפרשיה מובלעים הפסוקים האומרים שהכנענים הם כן עבדים מוחלטים. כדי להמחיש את ההבדל והקשר - ישראל עבדים לה' כדרך שהכנענים עבדים לך, ולכן אינם בני מכירה). כך המצרים אמרו החייתנו והיו עבדים לפרעה, וישב ישראל בארץ מצרים ויאחזו בה, גם הם כמצרים.

אבל יוסף שכבר היה עבד בנפשו, וקבל על עצמו את חוקי מצרים, לא שוה בנפשו שרעב יבא על מצרים הגדולה רק לשם בית אחד של יעקב. הוא סבר שהרעב היא גזרה אלהית על מצרים הגדולים, וטוב שהסתפחו ישראל שאינם אלא משפחה אחת על מצרים הגדולים ונצלו מהרעב. אך הקורא את התורה יודע שלא היא. הרעב לא בא על מצרים הקטנה אלא בשל יעקב ובניו הגדולים, שהם תמצית העולם, וכדי להורידם למצרים, ואולי כענש על מכירת יוסף לעבד במצרים. לכן נגזר על כל ישראל שיגלו ויהיו עבדים במצרים. ויוסף הציל את המצרים מהרעב אך שעבד אותם ואת בני ישראל לפרעה. כשפרעה מכלכל אותם, וכל מה שנותן יוסף לבניו נאמר בו על פי פרעה, נעשים ישראל עבדים לפרעה.

ועוד דבר אנו למדים מסדרו של יוסף במצרים: שגם אדון המנהל עבדים, טוב לו שיתן לכל עבד לדאוג לעצמו ע"פ עבודתו, ויתן לו ארבע הידות ממה שהוא מצמיח, ולא יזון אותו במנת עבדים קבועה. עבד שיזון במנת עבדים קבועה לא יעבוד היטב.