מקץ

מה החלום הזה אשר חלמת

יוסף מכונה בעל החלומות. חייו רצופי חלומות ופתרונות, אבל בין פרשת וישב לפרשת מקץ משתנה הבנתו את משמעות החלום ואת תפקידו של החולם.

בתחילה יוסף מאמין באמונה שלמה בכוחו המוחלט של החלום. החלום הוא מסר חד משמעי, שפתרונו ברור וגלוי לכל עין. החלום מבשר על גזירה משמיים, שאין לשנותה, והחולם אינו אלא צינור פסיבי להעברת המסר. עד כדי כך שכאשר האחים כועסים עליו, הוא מוכיח להם את צדקתו בעזרת חלום נוסף. הוא אינו מבין שרק יכעסו עליו יותר ויוסיפו עוד שנוא אותו. יוסף מספר להם את החלום מתוך הנחה שאם ישמעו שהיה חלום נוסף, ישתכנעו ויקבלו את דבריו. אומר יוסף: עליכם להשתחוות לי, ויש לי לכך ראיה מוחצת: חלמתי.

אבל יעקב גוער ביוסף. לא על כך שהוא מספר את החלום, אלא על עצם החלום: "מה החלום הזה אשר חלמת". יעקב מייחס חשיבות לחלום, אך הוא סובר שהחלום ושברו אינם הודעה על גזירה משמיים, אלא קריאה לפעולה ולתיקון, כפי שעתיד ללמוד יונה הנביא. לכן הוא גוער ביוסף. האם טוב בעיניך שנבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה? אם לא, בכוחך לשנות, לשוב בתשובה ולעשות את רצון ה'. לשם כך דיבר אליך ה' בחלום. ויתרה מכך: בכחך לקבוע מה תחלום ומה לא.

וגם יוסף מתקדם עם הזמן בהבנת כוחו של החלום ותפקידו של האדם המקבל את המסר. חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים דומים זה לזה, אבל פתרונותיהם שונים באופן קיצוני. החלום שוב אינו מסר חד משמעי, והוא משאיר מקום לאדם. יש צורך באיש אשר רוח בו, שיפתור את החלום. אבל החולם עצמו עדיין אינו אלא כלי קיבול, ולא ברור לשם מה הועבר אליו המסר ממרום.  יוסף אומר להם "הלוא לאלוהים פתרונים ספרו נא לי". כבביכול, אני הוא נציגו של אלוהים כאן. לעומת זאת, כעבור שנתיים הוא אומר לפרעה בפירוש: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה". לא עוד ה"ספרו נא לי", המציג את יוסף כפותר. אלא האמירה הברורה "בלעדי". גם הפתרון עצמו רצוף בהזכרת שם אלוהים, שהוא העושה והוא המראה לפרעה, כדי להניע את פרעה לפעולה.

לכן מכניס יוסף לתוך פתרון החלום משפט שלא נרמז בחלום ואינו ממין הענין: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". את כל הרעיון של שבע ושבע השנים, ושמירת התבואה משנות השבע לשנות הרעב, אפשר היה לומר גם בלי להזכיר איש נבון וחכם. אבל יוסף למד בינתים את מה שצריך לדעת כל חולם וכל פותר: הכל ניתן לך מאת ה', ועם זאת הכל תלוי בך. השמים שמים לה', אך את הארץ נתן לבני אדם. אין סתירה בין היותך איש מצליח לבין היותך בעל חלומות. איש נבון וחכם יודע לשלב את שניהם. יוסף מדבר על איש נבון וחכם, ופרעה רואה איש אשר רוח אלוהים בו.

מכאן מבין יוסף שבכחו לנצל את ההזדמנות לפתור חלום, כדי לתפור לעצמו משרה ולצאת בעזרתה מבית הסוהר. יוסף לומד על חשיבות מעשיו שלו. אם בעבר סמך על טוב לבו של שר המשקים שיזכירהו לפני פרעה, כעת הוא מבין שאין הדבר תלוי אלא בו, החל מפתרון החלומות ועד הנהגתו בעולם.

זה כוחו של נביא ושל חולם חלום. היכולת לדעת מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, ולהבין את רצון ה' בכל דבר. ומצד שני - היכולת להבין מה יש לעשות על הארץ בעקבות הנבואה משמיים.

החלום ושברו

חלומות רבים יש בספר בראשית, ובד"כ התורה לא מתארת את החולם בחלומו, אלא את החולם בספרו את החלום לאחרים. התורה איננה מספרת כיצד חלם יוסף את חלומותיו, אלא כיצד ספר עליהם לאחיו. היא אינה מתארת את שר המשקים ושר האופים בחלמם, אלא בספרם את חלומותיהם ליוסף. גם החלום שבו אומר ה' אל יעקב לשוב אל הארץ, מוזכר בלשון המסר בקצור, ובאריכות בלשון יעקב המספר את החלום לרחל וללאה.

חלומות שנזכרים בספר בראשית כתאור החלום, הם בד"כ חלומות שאינם כוללים אלא אמירה מפורשת של ה' אל החולם. כגון דברי ה' אל אברהם ויצחק, אבימלך ולבן.

החלום היחיד שנזכר כספור החלום בשעת החלום, הוא חלום הסלם של יעקב. (אולי מפני שיעקב לא ספר אותו לאף אחד).

החלום שנזכרו בו גם תיאור החלום וגם תיאור החולם המספר את חלומו הוא חלום פרעה. ההשואה בין החלום לבין ספור החלום (וכן ההשואה בין התנהגותו של פרעה להתנהגותו של יעקב), מלמדות על תפקידו של החולם בפתרון חלומו.

יקיצותיו של פרעה מתוארות כאן כחלק מהחלום. כך רואה זאת גם פרעה, הוא מזכיר, לפחות את יקיצתו הראשונה, בתאור החלום. גם בחלום יעקב מלאה היקיצה והיראה תפקיד. אבל יש הבדל בין יעקב לפרעה. חלומו של יעקב היה מורכב משני חלקים, החלק המטאפורי: סולם ומלאכים, והחלק שבו דבר עמו ה' ישירות ואמר לו את המסר של החלום. יעקב מקיץ משנתו כבר בלילה וירא ואומר מה נורא המקום הזה. זה היחס שלו לחלק המטאפורי של החלום, העובדה שראה סלם ומלאכים מלמדת אותו שזה בית אלהים וזה שער השמים. בבקר הוא מתיחס לחלק השני: דברי ה' שנאמרו לו בחלום. לעמתו, פרעה ממשיך לישון, רק בבקר נפעמה רוחו והחל לחפש פתרון לחלומו.

יעקב מבין מיד את משמעות החלום. פרעה אינו מבין, הוא מבולבל, הבקר דוקא מבלבל אותו עוד יותר.

ואולם, גם יקיצתו של פרעה בלילה היא משמעותית מאד, ודאי בעיניו, הוא מזכיר אותה בתאור החלום.

ספור החלום מנוסח כך: בחלמי הנני עמד על שפת היאר  והנה מן היאר עלת שבע פרות בריאות בשר ויפת תאר ותרעינה באחו  והנה שבע פרות אחרות עלות אחריהן דלות ורעות תאר מאד ורקות בשר לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע  ותאכלנה הפרות הרקות והרעות את שבע הפרות הראשנות הבריאת  ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה ואיקץ  וארא בחלמי והנה שבע שבלים עלת בקנה אחד מלאת וטבות  והנה שבע שבלים צנמות דקות שדפות קדים צמחות אחריהם  ותבלען השבלים הדקת את שבע השבלים הטבות ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי.

פרעה משמיט את התיאור "ותעמדנה אצל הפרות על שפת היאר". במקום זה הוא מביא תיאור סוביקטיבי: "לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרע". לתיאור זה אין זכר בתיאור החלום עצמו. עוד הוא מוסיף "ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע כאשר בתחלה". גם אמירה זו לא הופיעה בחלום עצמו. פרעה מאריך בתיאור רוע הפרות הרעות, הוא אינו מאריך בצורה דומה לגבי הפרות הטובות, ואינו אומר שלא ראה כמותן שמנות בכל ארץ מצרים. מכאן למד יוסף שפרעה מאד מוטרד מפרות כושות, ושהוא עוד אומר אמירה המשכיחה את השבע מפני הרעב. יוסף בפתרונו התיחס לאמירה זו ואמר "ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכלה הרעב את הארץ  ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב ההוא אחרי כן כי כבד הוא מאד", אמירה שהבסיס לה הוא המשפט שאמר פרעה ולא נזכר בחלום עצמו.

תיאור החלום הראשון מסתים ב"ואיקץ", תיאור החלום השני מסתים במקום זאת ב"ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי". היקיצה וחפוש הפתרון העלום, הם חלק מהחלום המטריד מאד את פרעה.

הדבר העקרי שיכול היה יוסף ללמוד מתיאור החלום של פרעה הוא שפרעה חושש ודואג ומוטרד מאד, וזקוק נואשות לפתרון. לכן, נותן לו יוסף את הפתרון, לא לפני שאמר לו "כי נכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשתו".

המסר העקרי של יוסף הוא שיש לאדם שליטה, הן על הפרשנות לחלומו והן על תוצאותיו. ה' רומז לאדם רמזים, אך הצורה שבה הוא יתיחס אליהם היא תקבע לא מעט את העתיד. כך הוא נוהג באחיו שזרקוהו לבור כדי לראות מה יהיו חלומותיו, כשהם באים אליו הוא זוכר את החלומות אשר חלם להם, לכן הוא מתנכר ומדבר קשות.

כחו ויכלתו של האדם לספר את חלומו נכונה, הם הצעד הראשון אל הפתרון. אבל יש גם המשך: אפשר לעשות מעשים ולהשפיע על ההמשך. זה כחו הגדול של יוסף בפתרון חלומות.

רוב החלומות בתורה מתוארים מנקודת מבטו של החולם. לא נזכר שיוסף חלם על אלומות ועל שמש ירח וכוכבים, נאמר כיצד ספר יוסף את חלומו לאחיו. החלום מתואר מפיו של יוסף. כך הוא גם בשר המשקים ושר האופים. לא נאמר מה הם חלמו, נאמר מה הם ספרו. אפשר לפתור חלום ע"י שמיעת החולם מספר את חלומו. השאלה היא לא מה הראו לו בחלום אלא מה הוא ראה בחלום.

מבחינה זאת נתיחדו חלומותיו של פרעה, שהתורה מספרת גם את חלומו, וגם את הצורה שבה הוא מספר אותו ליוסף. מתוך כך אפשר לראות מה הנקודות שמשכו את תשומת לבו של פרעה, שאותן פתר יוסף לפרעה.

פרעה חולם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר:  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר:  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת...

הוא מספר ליוסף: הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר:  וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:  וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ:  וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת:  וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה.

החלום עצמו לא הפליג בתיאור רוע הפרות הרעות יותר משהפליג בתיאור שבח הפרות הטובות. הטובות הן יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, וכנגדן הרעות הן רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר. בעוד שפרעה המספר את חלומו ליוסף מוסיף שני תיאורים שלא היו בחלום: א. לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ. ב. וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה. שני תיאורים מייאשים אלה לא היו בחלום עצמו.

הבדל נוסף הבא כאן לידי בטוי הוא שהתורה מתארת את הפרות יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר, בעוד שפרעה מתאר אותן בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר. הצרוף שאנו מכירים מבני אדם (בד"כ נשים, אבל גם יוסף) הוא יפה תאר ויפה מראה. כאן הצרוף הזה כשלעצמו לא מופיע לא בחלום עצמו ולא בספור של פרעה, אבל הוא מצטרף משניהם יחד. התורה קראה לפרות יפות מראה ופרעה קרא להן יפות תאר. אבל על לשון פרעה יש קושיה. אפשר לקבל את זה שפרות תהיינה יפות מראה, אבל תאר הוא לכאורה דבר שמתייחד לבני אדם. גם לפרות יש מראה, שמעיד על בריאות בשר, לראות אותן כיפות תואר, הוא כבר הבנה שהן משל לבני אדם.

פרעה חולם וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת:  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן:  וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת.

פרעה מספר ליוסף וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת:  וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:  וַתִּבְלַעְןָ הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי.

גם כאן התיאור של השבלים הטובות קצת שונה, אבל תופש את אותו אורך. התיאור של השבלים הרעות ארוך יותר מתיאורן בחלום. במקום הסיום "וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה", בא כאן הסיום "וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי".

מתיאורו של פרעה עולה שפרעה מבין שהוא לא חלם על פרות ושבלים, אבל הוא לא יודע מה הוא כן חלם, הוא מבין שהתעלומה גדולה מהפתרון, ולכן הוא מיואש. הוא מבין ש"וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי", הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה, הוא חלק בלתי נפרד מהחלום. כשיוסף רואה שפרעה מפריז בתיאור הבליעה יותר מבתיאור הפרות השמנות, הוא מבין שכל מה שהוא צריך לעשות לפני פרעה הוא להציע פתרון, כפשוטו. הצעת פתרון לחלום היא הצעת פתרון לבעיה. ובמקרה הזה הפתרון הוא פשוט. הוא רק צריך להסב את תשומת לבו של פרעה לכך שהיו בחלום גם פרות טובות. יפות תאר. אומר יוסף לפרעה: יש כאן גם יפות תאר, קח אותן והן תפתורנה את הבעיות. קח איש שיודע לפתור, והוא יפתור לך את כל הבעיה שהחלום הזה יוצר.

השקר והקשר, הבגד והבגד

פרשתנו מכילה כמה ספורים שלכאורה אין ביניהם קשר, מלבד העובדה שהם מתארים רצף ארועים אחד. ואעפ"כ אנו מוצאים מרכיבים שחוזרים ונשנים לאורך הפרשיות השונות. אחד מהם הוא השמוש בממצאים כדי להוכיח טענות מסוימות. ליתר דיוק: מדובר על מי שמלכתחילה דאג לכך שיהיו בידיו ממצאים כדי להוכיח את טענתו. בתחלה היתה זו כתנתו של יוסף הטבולה בדם, אח"כ היו אלה החותמת, הפתילים והמטה של יהודה (שהתורה מקשרת ביניהם במלים "הכר נא"). אח"כ היה זה בגדו של יוסף.

בגדו של יוסף וכתנתו של יוסף באו להוכיח שקר. לעמתם החותמת, הפתילים והמטה באו לגלות את האמת.

כנגד הממצאים מהשטח, עומדות ראיות מסוג אחר: חלומות. תשאל את אשתי, חלמנו. גם החלומות יכולים להתפרש כרצון איש ואיש. שר האופים מחליט לספר את חלומו ליוסף רק אחרי שראה שיוסף פתר לשר המשקים פתרון טוב. מכאן הוא הניח שכדאי לשאול את יוסף, הוא לא שת את לבו להבדל המרכזי שבין חלומו שלו לבין חלומו של שר המשקים, והניח שמי שיודע לפתור טוב חלום אחד, יפתור טוב גם חלום אחר.

אך גם שר המשקים התגלה כאדם שלא ראוי לסמוך עליו ועל יושרו.

פרשנות החלומות היא דבר שתלוי בפותר. כך סובר כנראה גם יעקב, ולכן הוא גוער ביוסף על החלומות שהוא חולם. פרשנות הממצאים תלויה במי ששותל אותם.

התורה מעמידה בכל פרק את האנשים שאינם אומרים את האמת, אחי יוסף, יהודה, אשת פוטיפר ושר המשקים והאופים. הם מיפים את המציאות ומתאימים אותה לצרכיהם. מולם עומדים יוסף ותמר דוברי האמת. ויהודה שהודה בסופו של דבר חזר ואמר את האמת. זהו יוסף המזכיר ללא הרף את אלהים ונשבע בו שדבריו אמת. מאידך, את החלומות אפשר לפתור בכל כוון אפשרי. המספר חלום שאינו במקומו, ראוי לגערה מאביו. אבל יוסף אומר שגם את החלומות יפתור אלהים. יעקב מסביר לו שהאמת הפוכה, את החלום צריך לספר ע"פ מה שיאמר אלהים. מי שמסתמך יותר מדי על החלום כעל ראיה בעולם המעשה, אינו שונה בהרבה ממי ששותל ממצאים שקריים בזירה.

שלש גרסאות לספור אחד

בכמה מקומות בספר בראשית אנו מוצאים ספור שמסופר בכמה גרסאות מפי אנשים שונים. אחד מהם הוא ספורו של בנימין.

כאשר באים האחים אל יוסף, ויוסף אומר להם שהם מרגלים, הם אומרים לו: "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו". על כך משיב יוסף: "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם  בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה". ונשאלת השאלה מה הקשר. למה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם", ובמה הבאת האח הקטן תלמד שהם אינם מרגלים?

למראית עין, יש כאן רמז נסתר. אתם אומרים שהאחד איננו ואתם יודעים שאתם משקרים, רועדות לכם השפתים כשאתם אומרים זאת, הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם. אבל מעבר לרמז, צריך להיות הגיון כלשהו בדבריו של יוסף, הגיון שהאחים יוכלו להבין אותו.

כשהאחים מספרים את הספור ליעקב, נאמר: "דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות ויתן אתנו כמרגלים את הארץ  ונאמר אליו כנים אנחנו לא היינו מרגלים  שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו האחד איננו והקטן היום את אבינו בארץ כנען  ויאמר אלינו האיש אדני הארץ בזאת אדע כי כנים אתם אחיכם האחד הניחו אתי ואת רעבון בתיכם קחו ולכו  והביאו את אחיכם הקטן אלי ואדעה כי לא מרגלים אתם כי כנים אתם".

על כך שואל יעקב למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, והם עונים שהאיש שאל אותם. המפרשים אומרים שהם שנו מפני השלום. אם כך, באמת לא ברור למה הם ספרו לו שהם שנים עשר? מה הם רצו להרויח מכך שאמרו שהם שנים עשר, ולמה ההוכחה שהם אכן שנים עשר אמורה לרצות את יוסף ולהוכיח שאינם מרגלים? למה זה ממין הענין? מסתבר יותר שהוא אכן שאל אותם, הוא עשה זאת מפני שרצה לדעת האם אביו ואחיו עוד חיים. אבל לא כך הוצג הדבר בפניהם. יוסף מבקש לודא, ככל חוקר משטרה, שספור הכסוי שלהם מאומת. מסתבר אפילו שהוא שאל את השאלה הזאת בפני כל אחד מהם בנפרד, כביכול כדי לודא שאין סתירות בין הגרסאות שלהם. יוסף עשה את ההצגה בצורה משכנעת, והתנהג כחוקר שחשודים עומדים לפניו, וכעת הוא מבקש לאמת את גרסתם באמצעות הבאת העד המדובר. לפי זה מובן למה הבאת האח הקטן תוכיח את חפותם.

יתכן שאת המשפט "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם" אמר יוסף כתגובה לדברי האחים "לא יוכל הנער לעזב את אביו", יוסף דרש שישלחו אחד שיביא את בנימין, ואחרי מו"מ בן שלשה ימים הוסכם שכלם יביאו את בנימין מלבד שמעון שישאר. התורה לא מוצאת מקום להזכיר זאת בפרשת מקץ, שעוסקת בבנימין בלבד.

אבל החלק המעניין ביותר הוא השואת שתי הגרסאות האלה לגרסה השלישית, הנזכרת בפרשתנו. שם אומר יהודה כך: "אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח  ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו  ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו  ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת  ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם לא תספון לראות פני". שוב נזכרה כאן הטענה שיוסף שאל אותם העוד אביכם חי היש לכם אח. וכאן א"א לומר שהם שנו מפני השלום. יהודה לא יכול לעמוד לפני יוסף ולשנות מפני השלום ולשים בפיו שאלות שלא שאל. יהודה יכול אולי להרחיב קצת את הספור ולעבות אותו, הוא לא יכול לספר ליוסף ספור שלא היה ולא נברא שיוסף עצמו נכח בו. אבל אנחנו למדים מכאן עוד דבר, יהודה טוען בפני יוסף שהוא אמר לו כבר בפעם הראשונה שלא יוכל הנער לעזוב את אביו. גם כאן, אנחנו לא יכולים לומר שהדברים לא היו מעולם. כבר בפעם הראשונה יוסף שאל את האחים אם אביהם חי ואם יש להם אח, וכבר בפעם הראשונה יוסף היה מודע לקשר המיוחד בין יעקב לבין בנימין. לא זאת היתה התגלית החדשה שבגללה לא יכול יוסף להתאפק, את זה הוא כבר ידע קודם לכן.

יש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השניה, ויש דברים שהתורה בוחרת לספר לנו רק בפעם השלישית.

בפעם הראשונה חשוב לתורה להציג את תעודת הזהות של האחים. את הדרך שבה האחים עונים כאשר הם נשאלים לזהותם ולמשפחתם. אי אפשר לדעת איך בדיוק הציג יוסף את השאלה בפני האחים בשעה שחקר אותם. אבל במשפחה אחרת, יתכן שיהיו כאלה שבכלל לא יספרו לו שהיה להם אח שמת לפני עשרים שנה. הם יחשבו שהפרט הזה לא רלוונטי ולא יזכירו אותו כלל. לא כן בני יעקב, התורה מדגישה שכשהאחים נשאלים הם אומרים "שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו". זוהי תעודת הזהות שלהם ואתה הם יורדים למצרים. (אמנם, יעקב חושב שלא היו צריכים לומר כך).

כמובן, התורה מצרפת כאן את הרמז שהוזכר לעיל, "האחד איננו" יוצר את האמירה "הוא אשר דברתי אלכם לאמר מרגלים אתם".

בשיחה בין הבנים לבין יעקב, העקר הוא המצוקה הראייתית שנקלעו אליה האחים. מבחינת ראובן, כעת חשוב להוכיח שהם חפים מפשע ולשחרר את שמעון. יתכן אפילו שהוא נפגש עם יעקב תחת הסיסמה "שמעון עדיין חי". הנושא הוא חקירת המשטרה הפתוחה נגד האחים. יעקב אומר שבשביל זה הוא לא ישלח את בנימין. רק כאשר הטענה של יהודה היא "ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו", מסכים יעקב לשלוח את בנימין.

בפעם השלישית עקר הענין הוא חשיבותו של בנימין בעיני יעקב. נכון שזה נאמר כבר בפעם הראשונה, אך שם לא מצאה התורה לנכון לכתוב זאת. גם האחים לא הפריזו בחשיבות העניין. הם חשבו שיוסף מבקש לראות את בנימין כדי לאמת את גרסתם, והם התחננו בפניו שיוותר על אמות כ"כ מדוקדק, כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. הם חשבו שאם יוסף ישמע עד כמה קשה להפריד את בנימין מיעקב, הוא יסכים לוותר על הדקדוק הזה בחקירה שלהם. אך היה ברור שאין הכונה אלא לעזיבה קצרה, עכוב קל עד גמר ההליכים. לחקירה קצרה והביתה. כשיוסף לא השתכנע, הבינו גם האחים שאין ברירה אלא להביא את בנימין. אבל בפעם השלישית, ברור שלא מדובר על עכוב לחקירה אלא על עבדות לכל החיים, ברור שלא מדובר על חקירה בחשד שרוצים להזים אלא על עונש על חטא שכביכול הוכח. (אם כי נראה שיהודה יודע היטב שיוסף בכונה הטמין את הגביע באמתחת בנימין, ויוסף יודע שיהודה יודע). כשאלה התנאים, מה הטעם לבקש מיוסף שיוותר על החקירה הזאת? אבל יהודה מוצא שזאת הדרך לדבר אל יוסף, לכן גם התורה מוצאת שזה המקום להזכיר את יחסו המיוחד של יעקב אל בנימין, שהוא בעצם יחס מיוחד לרחל. כאן מקבלת האמירה "לא יוכל הנער לעזב את אביו" משמעות אחרת לגמרי. ולפתע מתברר שאמנם תעודת הזהות שלכם היא "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד", אבל לא בני אשה אחת. והאב הזה, יש לו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, שנתנה לו ברמאות, ואף אחרי מותן עדין הוא אוהב את בן האהובה ומבכרו מכל בניו. אבל הפעם האחים אינם שונאים את אותו בן ואינם מוכרים אותו לעבד, להפך, יהודה שמכר את יוסף לעבד מוכן עכשו להיות עבד בעצמו כדי לשחרר את בנה של רחל שאביו מעדיף על פניו. כאן לא יכול יוסף להתאפק.

מכאן אנו למדים שיעקב לא שנה את יחסו לעניין, הוא עדין מפלה את בניה של רחל על פני שאר בניו, אבל הבנים האחרים למדו לקבל את אביהם ולכבדו, אפילו כשהוא אומר להם  "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי". ו"אחיו מת והוא לבדו נשאר". אמירות לכאורה יותר חמורות מעשית כתונת פסים. האחים הסכימו לקבל את היחס המיוחד שנותן יעקב לבנימין כי הם אהבו את אביהם. את זה מדגישה התורה בפעם השלישית.

המאבק העקרי מתנהל מאחורי הקלעים

בשולי הספור הכללי של סוף ספר בראשית, שבו מושם הדגש על פועלו של יוסף במצרים ועל ירידת אחיו אליו, מתנהל מאבק סמוי בביתו של יעקב. אחרי שהאחים הצליחו להפטר מיוסף, שאיים עליהם בחלומותיו, מתנהל עתה המאבק על הנהגת הבית בין ראובן ובין יהודה.

את מפעליהם של שני אלה ואת התחרות ביניהם אנו רואים בכמה מקומות, תחילה, בפרשה הקודמת, שבה שניהם היו אלה שנסו להציל את יוסף ממות. שניהם לא רצו שיוסף ימות, אך שניהם לא היו מנהיגים אמיצים דים כדי לעמוד על דעתם ולמנוע מהאחים להפטר ממנו. האחים קבלו בסופו של דבר גם את עצתו של ראובן וגם את עצתו של יהודה, אך רק תכניתו של יהודה יצאה אל הפעל. תכניתו של ראובן לא יצאה אל הפעל בגלל יהודה. מהתנהלות העניינים שם נראה שרוב האחים לא רצו לפשוע ביוסף, אלא שאיש, כולל ראובן ויהודה, לא העז לומר זאת בקול. לכן נאחזו האחים בהסואה כאילו הם מרעים ליוסף, והתוצאה היא שמאמצי ראובן נכשלו ויוסף הורד מצרימה.

גם בפרשתנו, שני אלה שעושים מאמץ לפתור את המצוקה שאליה נקלעו האחים, הם ראובן ויהודה. ראובן נכשל במנהיגותו. כשהאחים נתקלים בצרה, מוצא ראובן את הזמן נכון לומר "אמרתי לכם". "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם". יש כאן גם בחינה מסוימת של עוות ההסטוריה. בפעל, האחים שמעו לכל דברי ראובן, אלא שהוא עצמו לא העז לומר אל תחטאו בילד.

גם אח"כ, כשהאחים מנסים לשכנע את יעקב לשלוח עמם את בנימין, נכשל ראובן. הוא אומר לאביו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". הפסוק הזה מזכיר כמובן את יהודה, מתחרהו להנהגה, ששני בניו מתו. לראובן היו אז ארבעה בנים, ולא שנים, אך הוא מזכיר שנים כדי לומר שהוא תופש מנהיגות כאחיו. אך יעקב ממאן לקבל ממנו את הערבון הזה.

לעמת ראובן הפוחז כמים, יהודה מצליח לשכנע את אביו לשלוח את בנימין. וזאת בשני הבדלים מרכזיים: א. יהודה אינו נחפז, הוא ממתין עד אשר יגמר כל השבר שהביאו ממצרים, ואצל יעקב תבשיל ההכרה בכך שאין ברירה אלא לשלוח את בנימין. ב. הוא איננו מציע כערבון את חיי בניו, אלא את עצמו.

והוא מוכיח שהוא ראוי לכך. כאשר בנימין אכן נקלע לצרה, מציע יהודה את עצמו לעבד במקום בנימין. ברור לו שבכך הוא מפסיד לא רק את חרותו, אלא כמובן גם את ההנהגה בבית יעקב, אך הוא מגלה מנהיגות ומוכן להקריב את עצמו ואת מנהיגותו למען הדבר שעליו הוא מופקד. כיון שזה תפקידו, הוא מבצע אותו היטב, ולכן הוא זוכה.

ובלי משים - זה משכנע גם את יוסף, כשיוסף שומע שיהודה, שהציע למכור אותו מפני שהוא בנה של רחל, מוכן עכשו לותר על חרותו ועל מנהיגותו כדי להציל את בנה של רחל, הוא אינו מתאפק ומתודע אל אחיו. בכך זכה יהודה בהנהגת ישראל.

מדוע אין שם שמים שגור בפי האחים

יהודה שערב את בנימין כלפי יעקב, נגש בתחלת פרשתנו אל יוסף ומאריך בדבריו כדי לבאר מדוע הוא מבקש לשחרר את בנימין. דבריו כאן אל יוסף שונים מאד מדבריו אל יוסף בסוף פרשת מקץ: "מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו".

האמירה הזאת של יהודה היא שונה מכל דברי יהודה ואחיו לכל ארך הפרשות. מאד בולט בפרשות וישב מקץ ויגש, שיוסף רואה בכל מקום את יד ה'. גם בלשון התורה ("ואשר הוא עושה ה' מצליח") וגם בלשונו שלו. כאשר הוא מדבר אל פרעה הוא אומר שהאלהים הוא הפותר, האלהים הוא המראה לפרעה את אשר הוא עושה, ועוד ועוד. כך הוא מדבר גם אל האחים, וכך הוא מצוה את אשר על ביתו לומר לאחים. הכסף שבאמתחותיכם הוא מטמון שנתן לכם אלהיכם, וכו'. גם אחרי שהוא מתודע אל אחיו הוא אומר להם לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים. משום כך הוא אינו מעניש אותם, בסוף פרשת ויחי.

האחים אינם מרבים להזכיר את אלהים. הם כמובן מאמינים בו, אך הם אינם מרבים להזכיר אותו, אחת הפעמים הבודדות שבהן הם כן מזכירים אותו היא כאשר הם מוצאים את הכסף באמתחותיהם. אז הם שואלים "מה זאת עשה אלהים לנו". אמירה זו מצטרפת כמובן לאמירתם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת". כלומר: הם מאמינים באלהים, אבל הם מבינים שאלהים לא חיב להם דבר, להפך, הם חיבים לו. לכן טבעי שהוא יעניש אותם אם הם לא ימלאו כראוי את תפקידם.

לאור הבדל זה בין התנהגות יוסף להתנהגות אחיו, יש לפרש שדברי יהודה, "האלהים מצא את עון עבדיך", נאמרו בציניות. יהודה ראה כבר פעמים את הכסף בחזרה באמתחתו, והוא מבין, מן הסתם, שמי ששם שם את הכסף שם שם גם את הגביע. ולהבדיל מיוסף, הוא מבין שאמנם יד ה' בכל מקום, אך גם יד האדם שולטת. לכן הוא אומר ליוסף: אתה שלא מפסיק לומר שה' עשה כל דבר, אולי שכחת שגם לך יש תפקיד בעולם, ולכן אתה מרשה לעצמך לשתול גביע גנוב באמתחת אחי ולהתחבא מאחורי אלהים. מי שרואה בכל מעשה את מעשי ה', עלול לשכוח שגם לו יש תפקיד, ועלול לעשות ככל העולה על רוחו ולטפול את האשמה על אלהים, שהרי ממילא אלהים עושה את הכל. אמירתו הצינית של יהודה היא כאומרת: אתה ואני יודעים היטב איך הגיע הגביע לאמתחת בנימין, אך מה אומר לאדוני, האלהים מצא את עוון עבדיך.

כלומר: יהודה אומר ליוסף: יפה מאד שאתה רואה את יד ה' בכל דבר, אבל קודם כל דע מה התפקיד שלך בעולם ומה האחריו שלך בעולם, אח"כ תדע מה תפקידו של אלהים.

הזכרת אלהים בכל משפט אינו מבטאת בהכרח צדיקות גדולה. יוסף שלא מוכן לבא על אשת פוטיפר פן יחטא לאלהים, חושש למעשה לחטוא לאדוניו. הוא אינו מזכיר את אסורי אשת איש אלא את האמון שנותן בו אדוניו. כשהוא פותר חלומות, הן לשרים והן לפרעה, הוא אומר שאלהים הוא הפותר ולא הוא, ואעפ"כ הוא עושה כן להגדלת כבוד עצמו. יוסף רואה את ה' בכל מקום. חלק מזה הוא גם אמונתו המלאה בחלומות, מתוך הכרה שהחלום הוא דרכו של אלהים להודיע לאדם את אשר הוא רוצה להודיע. האמונה החזקה הזאת היא חשובה מאד, בתנאי שהאדם מודע גם לתפקידו שלו, ולא רק לדברי אלהים. מי שפותר חלומות בעצמו ותולה באלהים, יכול לצוות על שלוחו לשים כסף באמתחות ולומר שאלהים נתן מטמון, ואח"כ לשים שם גביע ולומר שבנימין גנבו.

ואת זה מדגים יהודה בדבריו אל יוסף בתחלת פרשתנו. דברי יהודה הארוכים בתחלת פרשתנו משדרים דבר אחד: לקיחת אחריות על המציאות. אני ערב כלומר אני אחראי. השאלה היא לא האם אני נקי אלא מה יקרה את אבי. אני יכול לעלות אל אבי בלי בנימין ויש לי תרוצים מכאן ועד להודעה חדשה, אני יכול לנקות את עצמי. אבל אני לוקח אחריות, "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו".

דרכו של יוסף, שנראית לכאורה כדרך האמונה השלמה, מובילה לפריקת אחריות ועול. היא משלימה עם המציאות ורואה בירידה למצרים ברכה מאת ה'. זוהי בכיה לדורות. יוסף שלא התלונן כשהורד למצרים ונמכר בה לעבד, שמח בירידת כל עם ישראל למצרים. הירידה למצרים תגרור אחריה את מכירת כל ישראל לעבדים. עם ישראל ישוב ויעלה ממצרים כשבראש המחנה יוביל דגל מחנה יהודה. זה שאינו מקבל כל דבר מאת ה' כפי שהוא, אלא לוקח אחריות ויוזם.

מהי אמונה באלהים, ומיהו המאמין

בסוף הפרשה יהודה אומר האלהים מצא את עוון עבדיך הננו עבדים. נראה שיהודה לא התכון שיהיו כלם עבדים, שהרי לא ירויח מכך דבר. אלא כונתו לומר הלא אתה מדבר בלי הפסקה על אלהים, אומר שאתה ירא אלהים, ובכך אתה מבטא שהאמת נר לרגליך. אבל אתה יודע שבנימין לא לקח את הגביע (יהודה ראה את הכסף באמתחתו ובאמתחות האחים, ולכן הוא מבין שמי ששם לו שם את הכסף שם שם גם את הגביע, ושיוסף הורה לעשות כן). לכן הוא רומז ליוסף, זכור את אלהים ושחררנו. כשיוסף אינו משחרר את בנימין, אומר לו יוסף את כל האמת. ומבקש להשאר תחת הנער, כי הוא מבין שרצונו של יוסף מתחלה הוא הנער.

כשמדבר יהודה עם יוסף בתחלת פרשת ויגש, הוא אינו מזכיר את אלהים. הזכרת אלהים בכל משפט אינו מבטאת בהכרח צדקות גדולה. יוסף שלא מוכן לבא על אשת פוטיפר פן יחטא לאלהים, חושש למעשה לחטוא לאדוניו. הוא אינו מזכיר את אסורי אשת איש אלא את האמון שנותן בו אדוניו. כשהוא פותר חלומות, הן לשרים והן לפרעה, הוא אומר שאלהים הוא הפותר ולא הוא, ואעפ"כ הוא עושה כן להגדלת כבוד עצמו. גם בהמשך הוא מדגיש לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים, וכו'. יוסף רואה את ה' בכל מקום. חלק מזה הוא גם אמונתו המלאה בחלומות, מתוך הכרה שהחלום הוא דרכו של אלהים להודיע לאדם את אשר הוא רוצה להודיע. האמונה החזקה הזאת היא חשובה מאד, בתנאי שהאדם מודע גם לתפקידו שלו, ולא רק לדברי אלהים. מי שפותר חלומות בעצמו ותולה באלהים, יכול לצוות על שלוחו לשים כסף באמתחות ולומר שאלהים נתן מטמון, ואח"כ לשים שם גביע ולומר שבנימין גנבו.(כמובן שאין כונתי לומר שיוסף לא האמין בה'. אדרבה, יוסף מזכיר את אלהים בכל מקום שבו הוא יכול למעול באמונם של בני אדם בלי שאיש ידע. שם מזכיר יוסף שהוא ירא את ה' ולכן לא יחטא לו ולא ימעל באמון בני האדם. אך עם זאת, בסופו של דבר הוא יכול גם בשם ה' לעשות מעשים שלא כדין) על כך אומר יהודה שהאלהים מצא את עוון עבדיך. אותו אלהים שפתר את החלום ושנתן את מטמוננו באמתחותינו. כלומר: אתה. דוקא יהודה שאינו מרבה להזכיר את אלהים, וממעט להזכירו גם במו"מ עם יוסף וגם בפרשת תמר, ירא אותו בכל דרכיו. יראת אלהים באה לידי בטוי בהליכה בתמימות והודאה באמת, ולאו דוקא בהזכרת שם אלהים.

האחים מבינים כשבאה עליהם רעה, שיד אלהים היא, שאת זאת עשה אלהים לנו, שאשמים אנחנו. אך אינם אומרים שכל מה שהם עושים - הוא עושה.

מי שרואה את יד ה' בכל מקום, עלול לשכוח שגם לאדם יש תפקיד. יהודה אומר ליוסף שעליו לדעת קודם כל מה תפקידו שלו, ורק אח"כ להכיר בכך שהכל יד ה'.

לכן, כשמנהל יהודה עם יוסף מו"מ בתחלת פרשת ויגש, הוא מזכיר את תפקידו של האדם ולא את יד ה'. אל יד ה' הוא רומז בקצור בסוף פרשת מקץ, וגם שם הוא מזכיר את יד ה' אך רומז למעשי יוסף. בדבריו הוא מוכיח את יוסף על מעשיו שלו, ורומז לו שלא יתלה כל דבר באלהים.