נשיאים, פקידים, סופרים וממונים, הנושאים ופוקדים וסופרים ומונים
בתחלת הפרשה מצוה ה' את משה לשאת את ראש
כל עדת בני ישראל. השרש נ.ש.א. חוזר שוב ושוב בפרשיות במדבר ונשא. כל המפקד וסדור
המחנה מתנהל בנשיאת ראש.
יחד עם משה ואהרן מתמנים איש איש למטה,
אנשים שתפקידם, ע"פ האמור כאן, לשאת את ראש כל עדת בני ישראל. לסייע במפקד.
אבל בהמשך הפרשה יקבלו האנשים האלה ותפקיד חדש, ששמו נגזר אף הוא מהשרש נ.ש.א.: הם
יקראו נשיאים.
מהו נשיא? האם עד תחילת הפרשה לא היו
נשיאים לבני ישראל? את זה ודאי אי אפשר לומר, שהרי כבר כשנאספה הנדבה למשכן, כאשר
כל איש מישראל נתן כאשר ידבנו לבו, אומרת התורה "והנשִאִם הביאו את אבני השהם
ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן ואת הבשם
ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים". מי הם אותם נשיאים?
הנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני
המלואים, אותן אבנים המיצגות את שבטי ישראל בבגדי הכהנה, אך טבעי הוא שנציגי
השבטים הם אלה שיביאו את האבנים האלה. מתבקש אף לומר שכל נשיא הביא את האבן שלו,
וכך אכן אומר שם חזקוני ונראה שגם הרשב"ם שם רומז לכך. כלומר: כבר בשעת בנית
המשכן יש לכל שבט נשיא המיצג אותו ועומד בראשו. כמו שכבר אז עומד המפקד של בני
ישראל ברקע, ומחציות השקל של מפקד בני ישראל הן האדנים שעליהם נכון המשכן.
ואולם, בפרשתנו לראשונה מתמנים אנשים
ובהמשך הפרשה הם נקראים נשיאים. לכל שבט יש נשיא, אבל בהמשך הפרשה אנו מוצאים שלא
רק לשבטים יש נשיאים, מלבד נשיאי השבטים יש גם נשיאי בתי אבות. נשיא בית אב
לגרשני, נשיא בית אב לקהתי ונשיא בית אב למשפחות מררי. בפרשת שלח אנו מוצאים את
המרגלים שנאמר עליהם "כל נשיא בהם", אבל אף אחד מנשיאי השבטים של פרשתנו
לא נמנה עליהם. כלומר: לא רק ראשי השבטים נקראים נשיאים. משה מצֻוֶּה לשאת את ראש
בני ישראל, וכל ראש בבני ישראל נקרא נשיא.
ועדין, יש מעלה מיוחדת לראשי השבטים. הם
המביאים את הקרבנות המיוחדים לחנכת המזבח, קרבנות שיש דמיון רב בינם לבין קרבנות
הצבור. והם כוללים שעיר עזים לחטאת, כמו השעירים הצבוריים הקרבים עם המוספים, וכמו
השעיר שמביא נשיא כאשר הוא חוטא. אמנם שם מפרשת המשנה שהכונה היא רק לנשיא הכללי
של כל ישראל, כלומר המלך, אך מכאן אפשר ללמוד שראש שבט בישראל כמוהו כראש כל
ישראל. כל חלק מישראל שמקבל חלק ותפקיד בעם ישראל, נצרך לכל ישראל והרי הוא ככל
ישראל.
מלבד השרש נ.ש.א. חוזר ונשנה לארך
הפרשות האלה גם השרש פ.ק.ד. גם במובן של ספירה וגם במובן של נתינת תפקיד. מי
שנפקד, מופקד על תפקיד כלשהו. הספירה היא גם נשיאת ראש ומנוי נשיא, אך היא גם
נתינת תפקיד לכל שבט, לכל משפחה ולכל איש מישראל. אין הפקדה ללא נשיאה, ואין נשיאה
ללא הפקדה. נתינת מעמד מיוחד לאדם מתקימת רק כאשר יש לו תפקיד ומטרה שלצרכם הוא
מתמנה.
אלה תולדות
נאמר בפרשתנו: "ואלה תולדת אהרן
ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני ואלה
שמות בני אהרן הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר
אלה שמות בני אהרן הכהנים המשחים אשר מלא ידם לכהן וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקרבם אש זרה לפני
ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם".
שושלת הכהנה אינה השושלת היחידה בתורה
שבה מתים שני הגדולים ללא בנים, ואחרים נכנסים תחתיהם. כך מצאנו גם לגבי שושלת
המלוכה: "ובני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו
בני פרץ חצרון וחמול" חצרון וחמול קמו תחת ער ואונן המתים (וראה דברינו על כך
בפרשת ויגש תשס"ז).
שתי השושלות האלה הן שני המקרים היחידים
שעליהם נאמר "אלה תולדות" מחוץ לספר בראשית. כאן נאמר "ואלה תולדת
אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני", ובמגלת רות נאמר "ואלה תולדות
פרץ וכו'" והשושלת מגיעה עד דוד.
גם מגלת רות עוסקת במותם של שני הבנים
ובקימתו של אחר תחתיהם.
באופן סמלי, גם ראובן שרוצה את המלכות
אומר "את שני בני תמית".
ספר בראשית מתאר את תולדות העולם עד
הווצרו של עם ישראל. אחרי יעקב, אין עוד צרך ב"אלה תולדות". העם קיים.
אלא שהוא עדייין זקוק לשושלת כהונה ושושלת מלוכה. שושלת הכהונה היא "תולדת
אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני". השליחות והקדושה הוטלו על משה בהר
סיני. משה נחשב כהן לעניינים רבים, הוא מוזכר כרוחץ ידים מהכיור לפני עבודתו, הוא
עובד במשכן בימי המלואים, הוא חונה לפני המשכן קדמה, עם הכהנים, והכהנים הם
תולדותיו. הכהונה ירדה לעולם ביום דבר ה' את משה בהר סיני. היו לו שני בנים, אך הם
נעלמו מההסטוריה.
המלוכה גם בתורה לא נבחרה. היא תלויה
בבחירה עתידית. אך גם תולדותיה הם חלק מהתהליך האלהי.
בשני המקרים אנו למדים שאפשר שבחירי
השושלת ימותו. בד"כ יקרה הדבר תוך חטא בתפקיד העקרי שלהם, העמדת השושלת
במלוכה, העמדתה בארץ ישראל ובעם ישראל במגלת רות, או עבודה במשכן בחנוכתו אצל
הכהנה. וכפי שמדגישה פרשתנו: "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקרבם אש זרה לפני
ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם". בכל
המקרים אנו למדים שלא אלמן ישראל, ואם ימותו אלה יעמדו אחרים תחתיהם.
ולאו דוקא בשושלות הכהונה והמלוכה. הוא
הדבר לגבי עם ישראל כלו: גם מגלת רות עוסקת בקימת אדם אחד תחת המת באותה משפחה (של
חצרון). אחרי ספר בראשית נזכר הבטוי "אלה תולדות" רק לגבי שתי משפחות,
משפחת הכהנה ומשפחת המלוכה. אבל כל עם ישראל נמנים לתולדותם למשפחותם. לפני ה' הם
נזכרים כתולדותם (בפרשת תצוה), וגם בפרשתנו, הם אינם נפקדים אלא לתולדותם, המפקד
מתחיל ב"ויתילדו על משפחתם לבית אבתם", ומכאן "תולדותם למשפחותם
לבית אבותם". לכל משפחה יש תולדות ובית אבות והתורה מצוה להעמיד כל אדם על
משפחותו ובית אבותיו, ולהעמיד תולדות לכל משפחה. המסר הזה, העומד במרכז מגלת רות,
נזכר שוב ושוב גם בפרשתנו. אנו מזכירים במיוחד את תולדות המשפחות הנבחרות, אך
חשובה לנו תולדותיה של כל משפחה ושמה של כל משפחה, ואין מספר שמות ללא תולדותם.
החונים לפני המשכן
ברשימת הנשיאים נזכרים השבטים קרוב
לסדרם המקורי. תחילה בני לאה כסדרם, אח"כ בני רחל כאשר יוסף קודם לבנימין
ואפרים קודם למנשה (בהתאם לדברי יעקב), אח"כ בני השפחות, אלא שאשר ונפתלי
התחלפו. במפקד הסדר דומה מאד, אלא שגד מצטרף כבר לדגלו. אבל המפקד עדין מסדר את
ראובן ושמעון כראשונים. אח"כ מסדרת התורה את המחנה, ושם יהודה מוביל וקודם
לדגל ראובן.
גם גרשון קהת ומררי נזכרים תחלה כסדר
הולדתם, ורק משקבלו את תפקידיהם השתנה סדרם. כמו כן נוספה כאן משפחת לויה נוספת:
הכהנים. הם הוזכרו כבר במפקד. נאמר שם "ואלה תולדות אהרן ומשה", ולא
נזכרו אלא בני אהרן, כי אין הכונה כאן אלא להזכיר את משפחת הכהנה, והם משה ואהרן
ובניו. משפחה שתוזכר להלן בסדור מחנה הלויה. והיא תחנה לפני המשכן. משה הוא כהן
לכמה ענינים. הצרוף "משה ואהרן ובניו" נזכר גם לגבי הכיור. כשמסדרים את
המחנה, המובילים נקראים מזרחה ומובדלים.
בסדור המחנה לא הוזכרו כל המשפחות באותה
לשון. גרשון קהת ומררי הוזכרו מצד עצמם, ואח"כ מצאה להם התורה מקום חניה, אבל
במשפחת הכהנה נאמר תחלה מקום חניתם ורק אח"כ הם. "והחנים לפני המשכן
קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל".
כביכול לא הוקמה משפחה זו אלא כדי לאייש את המזרח, כלומר כדי להוביל את המחנה.
משפחה זו קבלה את ראש התפקידים, ואך ברור ומובן שהיא תשב במזרח. משפחה זו, משה
ואהרן ובניו, היא מעין שבט חדש, אך היא משפחה חשובה מצד עצמה, שהרי נפקדה כבר לעיל
בלשון "אלה תולדות" (לשון זה נזכר מלבד בספר בראשית רק כאן ובמגלת רות.
יחוס הכהנה ויחוס המלוכה). משפחת הכהנה. תולדות פרץ ותולדות אהרן ומשה, הם החונים
במזרח ומובילים את המחנה.
המפקד קודם לבנית מחנה. בטרם יבנה המחנה
יש לפקוד את כל ישראל. מנוי המנהיגים והמובילים אינו אפשרי אא"כ יש מחנה בנוי
ומסודר. רק מתוך כך אפשר לבחור מנהיג. רק מתוך הכרת ופקידת כל העם אפשר לסדר מחנה,
ורק כשמסדרים מחנה אפשר להציב מנהיג בראשו.
מספרים עגולים ומספרים מדויקים
בפרשתנו מצוה ה' את משה לפקוד את בני
ישראל באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. משה ואהרן פקדו את ישראל ומצאו
שמספרם 603550.
ואולם, כבר הקשו כמה מפרשים, שגם כשבנו
את המשכן היה מנינם של בני ישראל 603550. זהו המנין שנזכר בפרשת פקודי, שהשקלים
שגבו בו שמשו לאדני המשכן. המשכן הוקם באחד לחדש הראשון, ומכאן שהמנין בודאי היה
לפני היום הזה. וסביר להניח שהרבה לפני היום הזה, שהרי עשית המשכן אורכת זמן.
וא"כ תמוה שבמשך זמן כה רב לא השתנה כלל מנינם של בני ישראל. שהרי ודאי היו
רבים שעברו את גיל עשרים בין שני המנינים, והסכוי שמספר המתים יהיה שוה בדיוק
למספר המצטרפים, הוא נמוך מאד מבחינה סטטיסטית.
נראה שהתשובה לשאלה הזאת, היא שהמנין
אינו מדויק אלא מעוגל. אם נעין במספר הפקודים שבכל שבט ושבט, נראה שמספר הפקודים
כל שבט מעוגל למאה, מלבד שבט גד שמעוגל לחמשים. אפשר שהמפקד היה לפי שרי מאות,
מלבד בשבט גד שהיה בו שר חמשים אחד שלא היה כפוף לשר מאה. הסכוי שמספר המאות ישאר
כפי שהוא במשך כמה חדשים הוא סביר. מה גם שאפשר שבשבט אחד נוספה עוד מאה, וכנגדה
בשבט אחר נגרעה מאה אחת. אפשר גם שהתמנו שרי מאות, והם נשארו בתפקידם גם אם לא אצל
כל אחד מהם נשארו בהכרח מאה אנשים. כיון שהמספר לא השתנה בהרבה, לא נוצר צרך לשנות
את מספר שרי המאות, ולכן המנין הכללי לא השתנה.
ולפי זה נוכל לתרץ קושיה ידועה נוספת
בפרשתנו: הפרשה מתארת את החלפת הבכורות בלויים. משה פקד את הבכורות ומצא שמנינם
22273. לעמת זאת לויים היו רק 22000, ולכן 273 בכורות היו צריכים לפדות את עצמם
בכסף. החשבון של 22000 לויים מתקבל מחבור 7500 בני גרשון, 8600 בני קהת, ו6200 בני
מררי. אלא שאם נחשב נמצא שחבור המספרים הנ"ל נותן 22300, כלומר: לא רק שאף
בכור לא היה צריך לפדות את עצמו בכסף, עוד היו 27 לויים עודפים.
אלא שגם מספרי הלויים מעוגלים. מסתבר
שמספריהם של גרשון קהת ומררי לא היו בדיוק 7500, 8600 ו6200, אלא קצת פחות. וגם
המנין הכולל של הלויים לא היה בדיוק 22000. אבל זה לא חשוב. שבט נמנה במספרים
מעוגלים, כי שבט הוא קבוצת בני אדם, כחו בהיותו קבוצה, ואין חשיבות לפרט הבודד.
לעמת זאת, מספר הבכורות אינו מעוגל.
א"א לעגל את מספר הבכורות מפני שאין שבט הבכורות. הבכורות הם לא שבט או קבוצה
כלשהי המאוגדת בקבוצות מעוגלות; כל אחד מהם עומד בפני עצמו ומייצג את משפחתו שהוא
זכה להיות ראשיתה, ולכן הוא מייצג אותה לפני ה'.
מה שלא מאוגד כקבוצה, א"א לעגל. א"א לספור אותם בקבוצות, ולכן
צריך לספור כל אחד בפני עצמו. לכן, גם אם מספר הלויים אינו בדיוק 22000, הם אינם
יכולים לפדות אלא 22000 בכורות. אבל הבכורות, כל אחד ואחד מהם עומד בפני עצמו.
לפי זה המעבר מעם שהבכורות קדושים בו, לעם
שהלויים קדושים בו, הוא מעבר מאוסף של יחידים לעם שהוא גוף אחד. כל עוד היו
הבכורות קדושים, המשמעות היתה שכל בית ובית עובד את ה', ובכל בית ובית יש אחד
שמייצג את הבית לפני ה'. המעבר לעבודה באמצעות שבט אחד העובד את ה', אומר שהעם כלו
הוא גוף אחד, המחולק לאיברים שונים, יחידות שונות, שכל אחת ממלאת תפקיד בשם העם
כלו. העם כלו עובד את ה' כגוף אחד.
אבל בכל זאת לא בטלה הקדושה שבכל יחיד
ויחיד, ולכן עדין מצֻוֶּה כל יחיד ויחיד לפדות את בנו בכורו.
מחנה נייד ומשכן נייד
בשעה שהמשכן בנוי נמצאים בתוכו הכלים
ועליו פרוש המשכן, כלומר: יריעות תכלת וארגמן ותולעת שני, עליהם האהל, יריעות
עזים, ועליהם המכסה, עורות אילים מאדמים, ומלמעלה עורות תחשים. בתוך זה נמצא הארון
מאחורי פרכת.
המזבח עומד בחצר ואין עליו שום מכסה, אך
הוא נמצא מאחורי קלעים של שש משזר.
בשעת מסע מכוסים הכלים באפן דומה. השלחן
מכוסה בבגד תכלת ועליו בגד תולעת שני, ועליהם כסוי עור תחש. גם המנורה והמזבח
הפנימי מכוסים בבגד תכלת ועליו מכסה עור תחש. ואפילו המזבח החיצון, שבד"כ הוא
מגולה, מכוסה בשעת המסע בבגד ארגמן ועליו מכסה עור תחש.
בשעת המסע הכלים מכוסים בתכלת וארגמן
ותולעת שני ועליהם עור תחש, אין יריעות עזים ואין עורות אילים מאדמים בשעת המסע.
בשעת המסע די בכך שהיריעה הפונה כלפי הכלי היא מחמר שממנו עשויה היריעה הפונה כלפי
הכלי בחניה, והיריעה הפונה כלפי חוץ היא מחמר הפונה כלפי חוץ בחניה. אין צרך
ביריעות הבינים. די בשני כסויים כדי שהלויים יוכלו לבא ולא יחול עליהם דין הזר
הקרב יומת. הכלי מונח תחת יריעתו והלויים עומדים מחוץ לתחש, כל מה שמחוץ ליריעות
הוא כמחוץ למשכן, הלויים יכולים לגשת לשם ולשאת את הכלי.
הארון מכוסה בפרוכת כמו שהוא בשעה
שהמשכן עומד. על הפרכת יש מכסה עור תחש, ועל מכסה עור התחש (ולא מתחתיו כמו שהיה
צפוי) - בגד תכלת. יתכן שאין צרך בבגד תכלת מתחת לתחש כיון שהפרכת נמצאת שם, והיא
עצמה בגד תכלת וארגמן ותולעת שני. אבל מה הטעם לפרוש בגד תכלת על התחש, ולמה לכסות
את המזבח שבד"כ הוא מגולה.
כחנית המשכן, גם מסעו, כאמור בפרשת
השבוע, הוא בתוך המחנות. אחרי שני הדגלים הראשונים ולפני שני הדגלים האחרונים נאמר
בפירוש "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנת כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו
לדגליהם". כאשר יחנו כן יסעו. גם בשעת המסע נמצא המשכן בלב ישראל, והוא נוסע
כמשכן וכמחנה הלויים.
כך בפרשתנו, אבל מפרשת בהעלתך עולה
תמונה אחרת. שם אומרת התורה שבני גרשון ובני מררי נושאי המשכן נוסעים כבר אחרי
הדגל הראשון, כדי שיספיקו להקים את המשכן עד שיגיעו הכלים, הנוסעים אחרי הדגל
השני. מחנה הלויים אינו נוסע כאחד בתוך המחנות, בני גרשון ובני מררי נוסעים אחרי
דגל אחד, ורק הקהתים נושאי המקדש נוסעים בתוך המחנות. כלומר: אחרי שני דגלים.
וכן משמע מפרשת תיאור המסע שבפרשת
בהעלתך. שם משמע שכל הכלים נוסעים בתוך המחנות, אבל בפרשיה שאחריה, המתארת את
הנסיעה מהר סיני, אנו לומדים שגם זה לא לגמרי נכון: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת
ימים וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה".
כלומר: המשכן נוסע בשלשה חלקים: הארון
עוד לפני הדגל הראשון, בני גרשון ובני מררי נושאי הקרשים והיריעות - אחרי הדגל הראשון,
ויתר הכלים - אחרי הדגל השני.
בעוד שלגבי כל הכלים מגמת התורה היא
להקפיד על הכלל "כאשר יחנו כן יסעו", יש שני כלים שלא יכולים להתאים
לגמרי לכלל הזה: הארון והמזבח.
הארון הוא מרכז המשכן. עליו נראה ה'
בענן. ואולם, בשעת המסע נעלה הענן מעל המשכן, ובני ישראל הולכים אחרי הענן. את
הארון יש לשאת בראש המחנה, צמוד ככל האפשר לענן. הארון נשאר בתוך משכן משלו, עטוף
בפרכת שלו ובמכסה עור תחש. אבל א"א שמכסה התחש החיצוני יהיה מופנה כלפי הענן,
מעל מכסה התחש יש בגד תכלת, הפונה כל הדרך אל הענן, כמו שבשעת החניה פונה אל הענן בגד
תכלת וארגמן ותולעת שני.
כאשר שוכן הענן, מביאים את הארון אל
המקום שבו שכן הענן. א"א לבנות את המשכן וא"א לסדר כלים אלא סביב הארון
והענן, מקום משכנם הוא המקום שסביבו אפשר לבנות את המשכן וסביבו אפשר לבנות את
המחנה. לכן מקדימים בני גרשון ובני מררי ובונים את המשכן סביב הארון עוד בטרם
יגיעו הכלים, ההולכים בתוך המחנות. כשיבאו, ימצאו משכן מוכן שאפשר להניח בו את
הכלים.
הקמת המשכן שבסוף פרשת פקודי, היתה
חריגה בכך שהמשכן הוקם בהר סיני, במקום השכינה של אותו זמן, לכן קדם הוקם המשכן
ורק אח"כ הובא לתוכו הארון, רק אח"כ יתר הכלים ורק אח"כ כסהו הענן.
בד"כ הסדר הוא הפוך: קודם ענן, אח"כ ארון, אח"כ משכן ואח"כ
כלים. כיון שזה סדר ההקמה, זה סדר התנועה. אבל חוץ מזה הכלל הוא כאשר יחנו כן
יסעו.
עוד יוצא מן הכלל הזה הוא המזבח החיצון.
בד"כ תפקידו לעמוד מגולה בחצר המשכן ולהעלות ענן עשן ואש תמיד מכחנו, כנגד
עננו ואשו של ה'. בשעת המסע מוביל הענן של ה' את ישראל מבחוץ, ולכן נעטף המזבח
כיתר הכלים בבגד ארגמן ובכסוי עור תחש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה