שבועות

החדוש העקרי בפרשת המועדים שבפרשת אמר הוא ציון התאריך המדויק של המועדים. שלשת הרגלים נזכרו כבר הן בפרשת משפטים והן בפרשת כי תשא. בפרשת משפטים נזכרו הרגלים רק כעונות חקלאיות. נאמר שם: "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם  וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה". כלומר: אפילו זמנו של חג המצות אינו נזכר בתאריך מלא, אע"פ שהוזכרו בו יציאת מצרים ומצות אכילת מצות. זמנו הוא רק "מועד חדש האביב". שני הרגלים האחרים לא נזכרו אפילו במצוותם. הם רק הוזכרו כחג הנעשה בזמן קציר הבכורים, ולעמתו - החג שנעשה בסוף העונה, בשעת האסיף.

בפרשת כי תשא שוב נזכרו הרגלים ע"פ עונות השנה, אך שם כבר נזכרה מצותו של חג השבועות: "וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה". אמנם הזמן הוא "בכורי קציר חטים", אך שם החג הוא "חג שבועות", רמז לספירת שבעה שבועות. עדין אין שם זכר למצוותיו של חג האסיף.

בפרשת ראה גם חג האסיף כבר נקרא על שם מצותו חג הסכות. שם נזכרים כל הרגלים בשם המצוה שלהם: חג המצות, חג השבועות, וחג הסכות.

פרשת אמר מזכירה את מצוותיהם המיוחדות של כל החגים, ואת תאריכיהם של כל החגים מלבד אחד: חג השבועות. לכל חג מוקדשת פרשיה, כל פרשיה מזכירה את התאריך, אומרת לעשות בו מקרא קדש, ואח"כ אומרת איזו מצוה יש לקים בו. רק הפרשיה של חג השבועות בנויה הפוך: היא פותחת בצווי לספור שבעה שבועות, אח"כ אומרת להביא בו את שתי הלחם, ורק בסוף אומרת לקרוא את היום הזה מקרא קדש.

המצוה של חג השבועות היא הספירה. את זאת אנו יכולים ללמוד מהפסוק בפרשת ראה "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות". כל חג נקרא על שם המצוה שלו, והמצוה של חג השבועות היא השבועות. גם בפרשת אמר, זוהי המצוה האמורה בפרשית חג השבועות. המצוה הזאת היא לא רק מצותו של חג השבועות, היא גם תיאור זמנו. אבל היא נעשית עוד לפני חג השבועות.

יחודו של חג השבועות הוא שהמצוה שלו נעשית לפניו. בנגוד לכל חג אחר, שקריאתו יוצרת את חיוב המצוות, בחג השבועות המצוות שלו מביאות לידי קריאתו כמקרא קדש. לא בתאריך הוא תלוי, אלא בספירה. הספירה לכאורה אינה אלא מדת זמן כדי ללמד מתי יהיה החג, אך דוקא מדידת הזמן הזאת היא היא המצוה.

התורה לא מתארת את החג כבכל שאר החגים  ביום זה לחדש זה מקרא קדש יהיה לכם ועשיתם כך וכך, אלא להפך כשתעשו כך וכך ותספרו, תקריבו מנחה חדשה, וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש. לא הזמן מביא את מקרא קדש ומקרא קדש את המצוה, אלא להפך, המצוה מביאה את היום, זמן כלל לא נזכר.

את כל החגים מצווים אנו לקרוא במועדם ע"פ החדש והיום בחדש. רק את חג השבועות אנו קוראים לא ע"פ יחידות של חדשים וימים אלא ע"פ שבתות. השבתות אינן מיוצגות בטבע ובמאורות. אין בטבע יחידת זמן בת שבעה ימים, אך לעם ישראל, יש יחידת זמן כזאת, והיא המציינת את זמנו של חג השבועות.

התורה מלמדת לספור חמשים יום ומלמדת לספור שבעה שבועות. שבעה שבועות אינם חמשים יום, אך אפשר לבאר שמשעת הבאת העמר ועד שעת הבאת שתי הלחם, עוברות בדיוק שבע שבתות תמימות. בימים שלמים זה יוצא חמשים יום, אך שבתות תמימות אינן תלויות אפילו בשעות הזריחה והשקיעה, השבתות הן יחידת זמן שאינה תלויה כלל במאורות. היא חלק מעולם המצוות ולא חלק מעולם המאורות, וייחודו של החג הזה הוא בכך שלא עולם המאורות מכתיב את המצוות אלא המצוות הן שמכתיבות את הקדושה.

וּבְךָ לֹא יִמְש‎ֹלוּ

עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

קֹדֶשׁ נִקְרֵאנוּ

כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לַטֹּהַר

וּבְמִסְפַּר שַׁבְּתוֹתֵינוּ

כִּי לֹא יִמְשְׁלוּ בוֹ

מוֹשְׁלֵי יוֹם וָלֵיל

וְלֹא בְאוֹתוֹתָם

חֶשְׁבּוֹנוֹ נְהַלֵּל

כִּי לֹא יִמָּנֶה זְמַנּוֹ

בְּהָחֵל חֶרְמֵשׁ הַלְּבָנָה

אֶלָּא אָנוּ נְחַשְּׁבוֹ

מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה

וְאַל תִּקְרֵי אֶלָּא בְּקוֹמָה

לֹא יוֹם וְלֹא חֹדֶשׁ

כִּי יִתְקַדֵּשׁ הוּא בְחָכְמָה

בְּשֶׁבַע שַׁבְּתוֹת קֹדֶשׁ

כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם

לֹא יְהֵלוּהוּ בְּאוֹרָם

כִּי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וְסוֹפְרֵיהֶם

מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי, יְהַלְלוּהוּ בְּמִסְפָּרָם

רַק בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

שֶׁיִּסְפְּרוּ קְהַל תְּמִימִים

שֶׁבַע שַׁבְּתוֹת קֹדֶשׁ תְּמִימוֹת

יִבָּחֵר הַיּוֹם מִיָּמִים

בְּשֶׁבַע יְחִידוֹת זְמָן

שֶׁלֹּא יִמָּשְׁלוּ בִּמְאוֹרוֹת

וְרַק מִי שֶׁאוֹת לוֹ מֵאֱלֹהָיו

אוֹתָן יוּכַל לִרְאוֹת