בהר בחקתי

ברית הר סיני

פרשתנו פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל", ואז, אחרי כל עניני השמיטה, היובל וגאולת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". התורה נותנת לנו מסגרת לפרשה ע"י הפתיחה והסיום באותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני.

והנה, אחרי פרשת הערכין וההקדשות מופיע פסוק חתימה נוסף: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".

מהו התוכן של הברית המיוחדת הזאת שנכרתה בין ה' ובין בני ישראל בהר סיני? פרשת בהר עוסקת בשני מרכיבים: העם והארץ. היא מלמדת אותנו שהיובל גואל את שניהם ומחזיר אותם זה לזה, ביובל שב איש אל אחוזתו. אם הארץ נמכרה היא תשוב ביובל לבעליה, ואם האדם נמכר הוא ישוב ביובל לאחוזתו. יתרה מזאת, גם לפני היובל יש מצוה לגאול את האיש או את האחוזה שנמכרו. כל אדם קשור לאחזתו בקשר בל ינתק, לדורות.

יאמר מי שיאמר שהתורה דוגלת בחרות הפרט, ולכן היא אוסרת למכור את האיש או אדמתו לצמיתת, אבל התורה מנמקת את המצוות האלה בנמוק הפוך: והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ, כי לי בני ישראל עבדים. אדם אינו רשאי למכור לא את עצמו ולא את אחזתו כי הוא אינו בעליהם. ה' הוא הבעלים של ישראל וארצם. ובעל כרחו חוזר כל אדם לאחזתו.

האדם והארץ הם שני מרכיבים מקבילים בפרשה. כל אדם שיך לאחזתו וכל אחזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. אם הם חוטאים לה', לא רק האדם נענש וירצה את עוונו, גם הארץ תהיה לשמה ותרצה את עוונה, היא תרצה את שבתותיה כל ימי השמה. הארץ קדושה כמו העם, והיא חלק מהברית הנכרתת עם ה' בהר סיני. גם היא צריכה שבת כמו שישראל צריכים שבת, אות היא בין ה' לבינם. גם אותה אין האדם יכול למכור כי היא שיכת לה', ויש מצוה לגאול אותה, וכשהברית עם ה' מופרת, גם היא נענשת.

הברית הזאת, ברית הר סיני, היא ברית קולקטיבית של העם והארץ עם ה'. אך בפרק הנספח, פרק הערכין וההקדשות, נבחן כל פרט ופרט בעמדו בפני עצמו מול הקב"ה. וגם שם אנו רואים שערך האדם כערך נחלתו, חמשים שקל כסף.

חמשים שקל כסף הוא ערך משפחה ובית אב בישראל. לכן המחלל נערה מישראל משלם לאביה חמשים כסף, בתנאי שהיא נערה בבית אביה, כערך המשפחה והאחוזה המשפחתית, שהפרשה מלמדת שהם אינם יכולים להשתנות או לעבור משפחה לעולם. אדם ונחלתו נשארים במשפחה לדורי דורות. אם זה השתנה, היובל מתקן את זה. מכל דבר חיב אדם לתת מדי שנה מעשר מן המעשר לה'. לכן גם מערכו נותן האדם מבן עשרים שנה ומעלה מעשר מן המעשר, מחצית השקל, לה'.

ביתו של אדם זו אשתו, לכן אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל.

כלומר: גם כאשר עומד כל פרט בודד ונערך לפני ה', ערכו נקבע ע"פ מקומו ותפקידו בברית הקולקטיבית הנכרתת בין ה' ובין העם והארץ. לעמת רכוש שאינו חלק מהברית הזאת, ואינו חלק מפרשת בהר, שכאשר הוא נערך מול ה', הוא אינו נערך אלא ע"פ מחירו בשוק.

כבר הזכרנו בעבר שפרשות בהר ובחקתי שייכות ליחידה אחת. הן פותחות בפסוק  "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל", ואז, אחרי כל עניני השמיטה, היובל וגאולת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". התורה נותנת לנו מסגרת לפרשה ע"י הפתיחה והסיום באותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני. ואחרי פרשת הערכין וההקדשות מופיע פסוק חתימה נוסף: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". יש כאן ברית בין ה' לבנני ישראל בהר סיני, המחייבת את ישראל להצמד לנחלותיהם בארץ ישראל, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ, אלו ואלו עבדי ה' הם בברית זו. לכן כשהברית אינה מתקימת, אלו ואלו נענשים, העם גולה והארץ תשם ותרץ את שבתותיה. כשה' שב וגואל אותם הוא זוכר את בריתו עם האבות, וגם את הארץ.

וכבר הזכרנו שהדבר בא לידי בטוי גם בפרשת ערכין. ערכו של האיש כערכה של נחלתו, חמשים שקל כסף. כל אדם שיך לאחזתו וכל אחזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. היובל מחזיר אותם זה לזה. לכן גם ערכם – אחד הוא. חמשים שקל כסף הוא ערך משפחה ובית אב בישראל. לכן המחלל נערה מישראל משלם לאביה חמשים כסף, בתנאי שהיא נערה בבית אביה, כערך המשפחה והאחוזה המשפחתית, שהפרשה מלמדת שהם אינם יכולים להשתנות או לעבור משפחה לעולם. אדם ונחלתו נשארים במשפחה לדורי דורות. אם זה השתנה, היובל מתקן את זה. מכל דבר חיב אדם לתת מדי שנה מעשר מן המעשר לה'. לכן גם מערכו נותן האדם מבן עשרים שנה ומעלה מעשר מן המעשר, מחצית השקל, לה'. ביתו של אדם זו אשתו, לכן אשה עוברת ממשפחה למשפחה, וגם בית יכול להמכר ממשפחה למשפחה ככתוב בפרשת בהר. גם ערכה של אשה הוא כערך שמשלם הפוגע במשק בית בישראל.

כאן נפנה את תשומת הלב לנקודה נוספת: גם התוכחה על שני חלקיה, הברכה והקללה, נכתבו בזקה ישירה לפרשת בהר. הדבר בולט יותר בפרשת הברכות. התורה רוצה להראות שפרשת הברכות נוהגת כל עוד פרשת בהר מתקימת כסדרה. פרשת בהר אומרת: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן", ופרשת בחקתי אומרת: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ". פרשת בהר אומרת "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם", ופרשת בחקתי אומרת: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". פרשת בהר אומרת "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח:  וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ". ופרשת בחקתי אומרת: "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:  וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

אבל גם פרשת הקללות מציגה את הצד הזה. היא באה על השביעית. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ:  כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. לעמת ההבטחה בפרשת בהר "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל", "כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:  וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:  וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:  וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן", כנגד זה אומרת הקללה:" וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". "וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ" (וזה מופיע גם בברכה "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ"), "וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ", ובהמשך, אחרי אכילת בשר הבנים, "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם". אפשר לאכול את הארץ בקדושה ובטהרה, את השביעית והיובל עצמם. אם לא נעשה כן, תחת שנאכל אנחנו את ארצנו, תאכל ארץ אויבינו אותנו. בפרשת בהר אנו אוכלים את הארץ, וכן בפרשת בחקתי אם נלך בחקי ה'. אם לא – הארץ תאכל אותנו, ולא ארצנו אלא ארץ אויבינו.

הזכרנו בעבר שהמצב של עם וארץ ששיכים לאדון, כי לי פני ישראל עבדים וכי לי הארץ, מזכיר את מה שהנהיג יוסף במצרים. שם נאמר "וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם", וכאן נאמר "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ".

ה', העם והארץ הם מרכיבי הברית. לברכה או לקללה. (כמובן שנוספים כאן גורמים נוספים, כמו הברכה והקללה בדברים שאינם תלויים בשדה, כמו הבהמות והמלחמות).

שבת שבתון לארץ

המצוה לשבות ביום השביעי נזכרה בתורה במקומות רבים. המצוה לשבות בשנה השביעית נזכרה בתורה בשני מקומות (ולפי אחד הפרושים - בשלשה מקומות), אך הבטויים האמורים לגבי היום השביעי והבטויים האמורים לגבי השנה השביעית הם דומים מאד.

על היום השביעי נאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן", ועל השנה השביעית נאמר בפרשתנו "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן". על היום השביעי נאמר במקומות רבים בתורה "שבת לה'", שבת היא לה'" "שבת שבתון לה'" ועוד. גם על שבת הארץ נאמר בפרשתנו "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה'".

שני נושאים נזכרו בדברי ה' אל משה בין תיאור עלית משה להר בסוף פרשת משפטים לבין תיאור ירידתו בפרשת כי תשא: המקדש ויום השבת. שני הדברים המקדשים את ישראל, הם שני הדברים הנאמרים אל משה בהר סיני. גם שבת הארץ נאמרה אל משה בהר סיני, פרשתנו פותחת במלים "וידבר ה' אל משה בהר סיני".

במדבר לקטו ישראל את המן ששה ימים ולא לקטוהו ביום השביעי, לכן ה' נתן להם ביום הששי לחם ליומים. גם בארץ עובד ישראל את אדמתו שש שנים, ובשנה השביעית הוא שובת, לכן יתן לו ה' בשנה הששית ברכה לשנתים.

ואולם יש גם הבדלים. על השבת נאמר "כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם", "יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ", וכד'. לעמת זאת, על השבת נאמר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ", "שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ". מצוה זו איננה מוטלת עלינו אלא על הארץ, והיא איננה אות ברית בין ה' לבין עם ישראל אלא בין ה' לבין הארץ, והיא באה לקדש את הארץ.

יום השבת הוא תכלית הקדושה שבזמן, והוא אות ברית בין ה' ובין ישראל. אם ישראל שומרים את השבת, אות היא שה' מקדשנו. כן הוא לגבי הארץ בשנה השביעית.

ואולם, יש לדיני שביעית בפרשתנו חלק נוסף. הפרשה מוסיפה: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". אין פסוקים דומים לזה שאמורים לגבי יום השבת.

לכאורה נראה שההסבר להבדל הזה הוא טכני: את הארץ אי אפשר לצוות לשבות לגמרי, כמו שאפשר לצוות את האדם, לכן אומרת התורה מה לעשות ביבול שהצמיחה הארץ בשנה השביעית.

ואולם, גם בפרשת משפטים נזכרת מצות השנה השביעית, ושם נראה שהטעם העקרי של המצוה הוא מצוות היבול: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".

ולמרבה הפלא, הפסוק הבא בפרשה ההיא עוסק דוקא ביום השבת, וגם הוא מנומק בנמוק דומה: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר".

גם בשביעית, אע"פ שהמצוה היא "לארץ" ולא "לכם", נאמרה המלה "לכם", "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". קדושתה של הארץ בכך שגם היא מקדשת את הזמן ושובתת, כמו עם ישראל. אך ערכה של קדושת הארץ הוא דוקא בכך שהיא נותנת את פירותיה לעם ישראל. ללא עם ישראל, גם הארץ אינה קדושה.

שויון והבדלי מעמדות

בשום מקום בתורה לא נאמר שהלוה חיב להשיב את ההלואה. אמנם, אפשר ללמוד זאת מן הכלל. מכך שכתבה התורה שאסור לקחת רבית, משמע שאת הקרן מותר. מכך שכתבה התורה שאסור לנגוש בשביעית, משמע שעד השביעית מותר. מכך שכתבה התורה שאסור לבא אל ביתו לעבוט עבוטו, משמע שבחוץ מותר. אבל האמירה של התורה היא תמיד מה לא לעשות.

ואעפ"כ התורה רואה את מעמדו של הלוה כמחויב ביותר. הדבר בולט מאד בפרשתנו. הפרשה עוסקת במי שמוכר את אדמתו, את ביתו, את עצמו, לישראל ולגוי, ובתוך כך נאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:  אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:  אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ:  אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". הלוה ברבית, או הלוה בכלל, לכאורה אינו קשור לכלל "כי לי הארץ" ו"כי לי בני ישראל עבדים", ואעפ"כ הלוקח ממנו רבית שכח, כנראה, את ה' שהוציאו מארץ מצרים להיות לו לאלהים.

הכלל העולה מכאן, הוא כלל שהאמוראים אוהבים לנסח אותו ע"פ הפסוק במשלי "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה". אבל הכלל הזה אמור בצורה די ברורה בפרשתנו. יתרה מזאת, את העבד משחררת התורה פעם בחמשים שנה. את הלוה – פעם בשבע שנים.

המדרש, שדרש על בסיס הפרשה את התדרדרותו של אדם מדחי אל דחי וממכירה למכירה, הכניס לתהליך גם פרשיה ממקום אחר בתורה, "וכי ימכר איש את בתו לאמה". האמוראים שאלו מדוע הכניס התנא למדרש נושא שלא נאמר בפרשה (אע"פ שזה מתבקש, כי יש כאן עוד סוג של מכירה), והשיבו שסברה היא, שנוח לו לאדם למכור את בתו ולא ללוות ברבית. מסוג הסברות הפשוטות של הגמ', שפשוט שהן לא פשוטות, ולא נאמרו אלא כדי ללמדנו את חומרתה של הלואה ברבית. כדי ללמד עד כמה הדבר חמור, אומרת הגמ' שהלא הכל מבינים שעדיף למכור את הבת ולא ללוות ברבית.

בטול העבדות הרשמית אינו מבטל את העבדות בפעל. הזדקקותו של עני לעשיר ממנו יוצרת הבדלי מעמדות שהוא לא פחות רע מעבדות. התלות של העני בעשיר גם הוא סוג של סחר בבני אדם. מדינה שבה העניים תלויים בעשירים היא מדינה שיש בה עבדות. כיון שאנחנו לא מכירים את המציאות של עבדות ממש, לא נוכל לשפוט מה רע יותר. אבל ודאי שיש גם יתרונות לעבדות הגמורה. העבד אינו צריך לדאוג לצרכיו, האדון מפרנס אותו ודואג לכל מחסורו. הלוה, אפילו בלי רבית, חיב לפרנס את משפחתו ולגדאוג לעצמו, וחוץ מזה נשמתו מכורה לאדוניו.

אם נראה זאת כך, נראה שאפשר בכ"ז ללמוד משהו ממדינתנו היום, על מושג העבדות ועל הבדל בין עבד עברי לעבד כנעני. עבד עברי רשאי לשבות, להתפטר מתפקידו ועוד. עבד כנעני הוא מכור. רשיון העבודה שלו פקע ורשויות ההגירה רוצות להחזיר אותו למזרח. הוא תלוי לגמרי באדוניו, שיכול להעביר אותו לאדון אחר כרצונו.

ומה הפתרון של העבד העברי? א. התורה מצוה להלוות לו בלי רבית, ולשמוט את החוב בשביעית. ב. כדאי לו להוריד את רמת החיים, אך להשאר בן חורין ולא להיות תלוי בעשיר. מהתלות הזאת יהיה לו קשה מאד לצאת. אם הוא יהיה תלוי בעשירים, הוא תמיד ישאר עבד. טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים.

הברכה והקללה

יש בפרשית התוכחה הקבלה לברכה הבאה לפניה. בברכה נאמר ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, ובקללה נאמר ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה  ותם לריק כחכם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו. הפסוק הבא בברכה, והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, הוא כנראה פירוט של הכלל האמור לפניו, לכן אין לו מקבילה בקללה. בברכה נאמר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ ובקללה נאמר והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם. בברכה נאמר וחרב לא תעבר בארצכם ורדפתם את איביכם וכו', ובקללה נאמר והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב. הפסוק הבא בקללה, בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו, הוא המקבילה של הפסוק ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם, האמור בתחלת הברכה, אבל בכל ההקבלה בין הברכה לקללה, זוהי החריגה היחידה מהסדר. בברכה נאמר ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם, ובקללה נאמר ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו, בברכה נאמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם  והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם, ובקללה נאמר והשמדתי את במתיכם והכרתי את חמניכם ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וגעלה נפשי אתכם  ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם.

אפשר שכאן מסתימת ההקבלה, ואפשר שהמקבילה לפסוק האחרון של הברכה, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות, היא התיאור הבא בהמשך הקללה, המתאר את יציאתנו מהארץ, ושובנו להיות כעבדים בגולה.

כך או כך, אחרי צאתנו מהארץ, מפסיקה התורה לדבר אל עם ישראל בלשון נוכח, אתם, ועוברת לעסוק בלשון נסתר בשני מרכיבים: הארץ, והנשארים בכם. מלבד בשני מקומות, תוך כדי העסוק ב"הנשארים בכם" נאמר "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ איביכם", אבל מיד חוזרת התורה ואומרת שוב "והנשארים בכם", כלומר אתם כבר לא קימים, אבדתם בגויים, נשארו רק הם, הנשארים בכם. וכן תוך כדי החלק העוסק בארץ נאמר "ואתם בארץ איביכם". מלבד שני המקומות האלה, עד סוף הפרשיה לא נזכרים "אתם". נזכרים "הנשארים בכם", ונאמר שהם ינוסו מקול עלה נדף, אבל אח"כ מסופר שהם ישובו בתשובה, וה' ישיב אותם אל הארץ כשיזכור את בריתו ואת הארץ.

כמו כן נאמר שהארץ תשא אף היא בענשה. ושגם אותה יזכור ה' כשישוב את שבותנו. בברית הר סיני יש שני מרכיבים, העם והארץ, אותן הלכות נאמרו על שניהם, ושניהם נענשים כשהם חוטאים, ואת שניהם זוכר ה' כשהוא משיב את שבותנו.

שני אלה אמורים בקללות אחרי סיום החלק המקביל לברכות. הארץ איננה מתברכת בעשותה את מצוות ה', אלא רק מתקללת בשעת החטא. גם את הנשארים בכם א"א לציין לברכה בתיאור הברכה. המתברכים בשעת ההליכה בחקי ה' הם "אתם", עם ישראל היושב בארצו. מלבד שני אלה, שאין להם מקבילה בברכה, יש בקללות גם קללות מקדימות, עוד לפני החלק המקביל לברכות:  "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי  אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם  ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם". אלה הפסוקים הראשונים בקללות. אין להם מקבילה בברכות. ראשית מעניש ה' את ישראל בענש שאינו מבטל את הברכות ואינו מנוגד להן. רק אם אלה לא יועילו, "ואם עד אלה לא תשמעו לי", אז -  "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, ושברתי את גאון עזכם וכו'", כלומר: יהפכו הברכות לקללות. וגם זה בשלבים. בתחלה חלק מהקללות, ואם נוסיף ונלך בקרי - עוד קללות, ואם נוסיף - עוד קללות.

מה נכתב לפי מה, הברכות כמקבילות לקללות, או הקללות כמקבילות לברכות? נראה לפחות לפי דוגמא אחת שהברכות נכתבו כהפך הקללות. שהרי נאמר בברכות "ולא תגעל נפשי אתכם", ולכאורה אין שום מקום להזכיר את זה בכלל, אלמלא נאמר בקללות "וגעלה נפשי אתכם". ואולם. יש לבחון היטב את הופעת המלים מאיסה, געל נפש, וברית, בקללות. מיד בתחלת הקללות נאמר "ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי  אף אני אעשה זאת לכם". מה משמעות המלה "זאת", בפשטות: מה שאתם עשיתם: מאיסה, געל נפש והפרת ברית. אבל הפרשה מסימת: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם". גם שם באה המלה "זאת", מיד אחרי תיאור המאיסה והגעילה שגעלו ישראל את ה', אבל שם נאמר שה' לא ימאס ולא יגעל, להפך, נאמר "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר". לפסוק האמור בברכות "והקימתי את בריתי אתכם", אין פסוק שאומר בפירוש את ההפך בקללות, נאמר רק "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית", כלומר: הנקמה היא חלק מהברית, היא לא הפרת הברית. לעמת זאת, כנגד הפסוק "ולא תגעל נפשי אתכם", יש פסוק מפורש בקללות "וגעלה נפשי אתכם". וגם כאן יש לבאר שאתכם תגעל נפשי, אבל לא את הנשארים בכם. בהם תקוים הברית.

עוד אפשר לבאר שלא געלתים לכלותם, אבל געלתים להגלותם. אבל יותר פשוט לבאר אחרת, שהרי הפסוק לא מאסתים ולא געלתים, אע"פ שנאמר בו "לכלותם", נראה ע"פ הקשרו כלא מאסתים כלל.

כלומר: התורה מלמדת שה' יכול לאבד את ישראל, אך עדין יהיו נשארים בהם. בהם תתקים הברית. וגם הארץ היא צד בברית.

הערכך

הפרק האחרון בספר ויקרא פותח בכותרת "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". הפרק עוסק בנדרים שונים. תחילה הוא עוסק באדם שמעריך אדם, כלומר:  נודר לשלם את ערכו של אדם. אח"כ הוא עוסק במי שמקדיש בהמה טהורה, בהמה טמאה, בית, שדה אחוזתו, שדה מקנתו. בסוף הפרק עוסקת התורה בבכור ומעשר של העדר, שאינם בכלל הקדש, וכן בחרמים. לכאורה נראה שנושא הפרק הוא נדרים.

אך עיון נוסף בפרק מלמד שלא זה נושא הפרק. המלה החוזרת בפרק פעמים רבות מאד היא המלה "ערכך". כבר הכותרת היא "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". הפרשיה הראשונה בפרק מלמדת מהו ערכו של כל אדם מישראל. והיא מסימת: "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן", כלומר: יש ערך שנקרא "ערכך", ומי שמך ממנו, צריך הכהן להעריכו שוב.

ומכאן אנו מגיעים לנושא הבא: בהמה טהורה שמוקדשת, אין צרך להעריך אותה, כי היא קרבה על המזבח. אך המקדיש בהמה שאינה ראויה להקרבה דינו: "וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה". והגואל אותה או את ביתו או את שדהו, מוסיף חמשית על ערכך. המקדיש את שדה אחזתו וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף, חמשים שקל כסף, כערך אדם מישראל. ואם נשארו מעט שנים עד היובל - וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ. והמקדיש את שדה אחזתו: וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה' ... וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל".

נמצא אפוא שערכך אין פירושו הערך שלך, הוא שם עצם בפני עצמו שיכול לבוא בה' הידיעה. יש לו מכסה, והוא קבוע. המלה הזאת, שחוזרת פעמים רבות בפרק. נזכרת בעוד שני מקומות בתורה. לגבי אשמות נאמר בפרשת ויקרא שהם באים "בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם", ולגבי פדיון בכור נאמר "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא". גם בפרשתנו נאמר, ודוקא לגבי פדיון בכור בהמה טמאה, שהיא נפדית בערכך.

והפרשה מסימת: "וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל". ערכך הוא מושג שקשור לשקלי הקדש. הוא ערך מוחלט הנמדד בשקל הקדש. שקל הקדש נזכר מלבד בענינים שנזכרו לעיל, גם בענין פקודי המשכן וקרבנות הנשיאים. וכן לגבי מחצית השקל. שלגביה, ולגבי פדיון בכורות, נאמר כמו בעניננו שהיא עשרים גרה. כלומר: יש שקל קדש שבו נמדדים דברים שקשורים למשכן. ובו נמדד ערכך.

לכל אדם יש ערך פדיון נפשו כלפי ה'. ערכים אלה נמדדים בשקל הקדש. יש דברים שנתנים לה' ממש, כמו בהמה טהורה הראויה לקרבן, או שדה אחוזה שלא נפדה עד היובל. גם חרמים ומעשרות נתנים לה' וא"א לפדות אותם, כמו שאנו מוצאים בסוף הפרק. אבל יש דברים שיש להם פדיון מלפני ה', וכאשר באים לפדות את הדברים מיד ה', אין אדם מתכפר אלא בשקל הקדש. לכן גם בכור שבאים לפדות אותו נפדה בערכך, וכן אדם שחיב חוב לה', מביא אשם בשקל הקדש (אשם הוא חוב לה', ויש להאריך בכך ואין כאן המקום). גם כשנושאים את ראש בני ישראל לפקודיהם, צריך כל אחד לתת כפר נפשו בשקל הקדש.

פדיון הקדשות

הפרשה מסימת, אחרי תיאור ההקדשות, בתיאור המעשרות: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'  ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו  וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש לה'  לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל".

הפרק כלו עוסק בשאלה מה נתן לגאולה ולפדיון ומה לא. זהו הפרק המשלים את פרשת בהר, אלא שפרשת בהר עוסקת בגאולת נמכר לאדם, ואילו הפרק הזה עוסק בגאולת ופדיון הקדשות. אבל גם פרשתנו משתמשת בשרש גא"ל. יש הקדשות שנפדים ונגאלים בכסף, ולפעמים בתוספת חמש, ויש הקדשות שאינם נפדים. אחרי ההקדשות מביאה התורה את דיני הבכור והחרם. הבכור והחרם אינם נפדים, מלבד בכור הבהמה הטמאה.

אח"כ באים המעשרות. המעשרות מוצגים כאן כדבר ידוע ומוכר, אע"פ שלא נזכרו לפני כן. המעשרות אינם הקדשות, ודיניהם שונים זה מזה. מעשר הארץ אמנם קדש לה', אך אפשר לגאול אותו. לעמת זאת, מעשר בהמה איננו נגאל.

המעשרות אינם הקדשות שבאים מנדבת לבו של המקדיש. הם מצוה. המצוה הזאת לא נזכרה עד כאן, וכאן נזכר שאפשר לפדות את מעשר הארץ, אך לא את מעשר הבהמה. ואפילו אם הוא רע, כלומר בעל מום, אין לו פדיון.

פדיונו של מעשר הארץ נזכר ביתר פירוט בספר דברים, ושם מנומק הדבר בנמוק שמקומו אכן בספר דברים: וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך  ונתתה בכסף וכו'. כלומר: דוקא בארץ ישראל, שבה עלול להיות מרחק גדול בין מקומך לבין המקום אשר יבחר ה', דוקא שם ודוקא מטעם זה התור לפדות את המעשר השני. נמוק דומה מאד נזכר שם גם ביחס להתר בשר תאוה: "כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך". לפי זה גם ההתר לפדות מעשר שני אין מקומו אלא בארץ ישראל.

אמנם, אין בכך חדוש, שהרי ממילא אין מפרישים מעשר שני אלא משנכנסו ישראל לארץ. איש לא הפריש מעשרות מהמן. ואעפ"כ ההבחנה שעושה פרשתנו בין מעשר בהמה למעשר פרי הארץ, מקומה לכאורה בספר דברים ולא כאן.

ואפשר להסביר שההבחנה הזאת נובעת מסבות טכניות בלבד: את מעשר הבהמה אפשר להביא מכל מקום, הוא הולך בכחות עצמו. מעשר הפרי אינו הולך לירושלים בכחות עצמו, וקשה להביא אותו ממקומות רחוקים. ואעפ"כ: את הבכורים א"א לפדות, צריך להביא אותם לירושלים גם מקצה הארץ, אע"פ שאינם הולכים בכחות עצמם. גם את זה אפשר להסביר בנמוקים פרקטיים: הבכורים אינם עשירית מכל התבואה, הם כמות הרבה יותר קטנה. ובכל זאת: נראה שיש כאן טעם עמוק יותר.

ההבחנה הזאת היא חלק מההבחנה שעושה פרשתנו בין הארץ ותבואותיה, בני אדם ובהמות. הפרשה אומרת שאפשר לפדות הקדשות, היא מבחינה כמובן בין שדה אחוזה, שדה מקנה ובית, ע"פ האמור בפרשת בהר. אך נותנת לכל אחד מהם דיני פדיון. א"א לפדות בהמה מוקדשת אם היא ראויה למזבח. ודאי שא"א לפדות או להקדיש בכור שמיועד להקרבה. מה שמיועד להקרבה אינו ככל הקדש. כאן התורה כורכת את המעשר עם הבכור ללמד ששניהם אינם הקדש אלא דבר הקדוש מאליו. אפשר לפדות דוקא אם הוא אינו ראוי להקרבה. אבל מעשר הארץ אינו כן. כמו שהארץ נפדית, נפדה גם המעשר שלה. (וספר דברים מחדש, שכל עוד הבהמה לא הוקדשה אפשר לאכול אותה בכל מקום). כלומר: המעריך או מקדיש את עצמו - יתן את ערכו. גם המקדיש את שדהו - יכול לפדות אותו עד היובל. אבל אח"כ - הוא יהיה חרם. וחרם לא יפדה. גם חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה.

ספר ויקרא, שפותח בכך שהקרבן יכול לכפר על האדם, כלומר: להיות כ‎ֹפר תחתיו, מסים ואומר שמעקר הדין חרם לא יפדה. גם אדם שהוחרם לא יפדה. הקרבן הוא פדיון מיוחד שלמדה התורה שיכול לעלות למזבח במקום האדם החיב חרם. אבל הוא נעשה חרם כמו האדם, ואין לו עוד פדיון.