וירא

תשס"ז

העקדה לשעתה והקרבנות לדורות

מטרת העקדה היתה לנסות את אברהם, ואברהם עמד בנסיון. עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. וכו'. נמצא א"כ שלא היה צרך בקרבן אלא רק לראות האם יעשה אברהם את צווי ה' במלואו. א"כ למה היה צרך להקריב איל? למה לדורות אנו מזכירים את אותו איל כדי להזכיר ולעורר בר"ה?

יש להבין מה משמעותו של קרבן.

הקרבן עצמו מבטא את מקומו של מביאו. כל המקריב קרבן כאילו הקריב את עצמו. וכן כתב רמב"ן (ויקרא א ט) שכל המקריב קרבן כאילו העלה את עצמו, ושיתן האדם אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי שיעשה לו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו. כלומר: כל קרבן הוא כאיל העקדה. בא במקום האדם ליצג את האמירה שהאדם עצמו הוא קרבן והוא עושה רצון וצווי בוראו עד כדי הקרבת עצמו.

האיל של העקדה מבהיר לדורות מה תפקידו של קרבן. יצחק הוא קרבן. כלשון חז"ל, עולה תמימה. וכך הוא נשאר לדורות. הוא לא נשחט ותחתיו נשחט איל. אך הוא נשאר קרבן. לדורות הוא קדש לה' והוא עבד לה'. הוא עבד ויעשה כל צוויי ה', כי ה' עשאו והוא כלי לה'. כך צריך להרגיש כל מקריב קרבן לדורות.

יש מדרש (ב"ר סה י) שמדמה את שני שעירי יום הכפורים ליעקב ועשו, אך נראה יותר מתבקש לדמותם ליצחק וישמעאל. גרוש ישמעאל ועקדת יצחק אמורים בלשון קרובה מאד: ה' דבר אל אברהם. וישכם אברהם בבקר, כמעט מיתה, ויקרא מלאך אלהים אל... מן השמים ויאמר. הצלה והבטחה להיות לגוי. כיון שהאחד שֻלַּח למדבר והאחד הוקרב לה', מתבקשת ההשואה לשני שעירי יוה"כ. והבחירה בין יצחק וישמעאל היא היא הבחירה בין יעקב לעשו. ה' בוחר לו את העובד אותו. ה' בחר בכל אחד מהאבות על פני האחרים. כיון שכולנו עבדיו ה' בוחר את הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו.

גם כאן צריך האדם לתת אל לבו שמה שנעשה לקרבן ראוי להעשות לו. ומה שעשה אברהם צריך הוא לעשות. בכל אדם יש טוב ורע. בכל אדם יש חלק שהוא צריך להשליך ולשלח המדברה, ולא קל לו לשלחו, ורע בעיניו על אודות בנו, כי הוא חלק ממנו. כפרת יום הכפורים היא ע"י שישליך האדם את החלק הרע שבו ויקריב את הטוב שבו לה'. כפי שעשה אברהם.

הבחירה בין השעירים נעשית אך ורק ע"י ה' בגורל. ה' הוא הבוחר מי טוב ומי רע, והוא הקובע מה טוב ומה רע. ה' הוא הבוחר את הטוב. הוא הקובע את הקרבן, את המקריב ואת מקום ההקרבה. והוא הבוחר בנו, ואנו, גם לדורות, נראה לפניו שלש פעמים בשנה, כמו שאמר אברהם ליצחק אלהים יראה לו השה לעולה בני, ועל כך עד היום נאמר על המקום הזה בהר ה' יראה. כלומר: הוא יבחר את הקרבן, את המקריב ואת הקרב אליו.

תשס"ח

כבר עמדנו כאן בשבוע שעבר על כך שבפרשתנו אברהם חוזר בצורה מושלמת יותר על כל מה שעשה אברם בפרשה הקודמת. אם בפרשה הקודמת חי אברם, כפי שהוא, והתמודד עם המציאות כפי שהיא, מתוך קבלת עצמו כפי שהוא והמציאות כפי שהיא, הרי בפרשתנו בא אברהם של לכתחילה ועושה את כל המעשים כפי שהם צריכים מלכתחילה להעשות.

כמובן שגם המבחן של מפעל כזה גדול בהרבה. בעוד שאברם מתנסה בסיום פעלו בשאלה האם הוא יכול לקחת את אברם ולתקן אותו. לחתום אותו בחותמו של ה' ולתת אותו לה' בתמימות, אך לקבל אותו בחזרה שלם יותר, המבחן של אברהם בסוף התהליך הוא לראות האם כל התהליך אכן נעשה לשם שמים. האם אתה יכול לקחת את כל מה שעשית ולתת אותו בשלמות לה' בלי לקבל אותו בחזרה בתמימותו. האם אתה מכיר בכך שכל מה שעשית שיך לה' ולא לך. גם בנסיון הזה עומד אברהם, ובכך הוא מראה שכל מה שעשה עד כה עשה בתמימות ולשם שמים.

לפי זה, נסיון העקדה הוא יכלתו של אברהם להחזיר את הכל לה' וללכת בלא כלום. אחרי שעשה זאת, הוא מקבל את יצחק מחדש בדרך של לכתחילה. של בנין מחדש מהיסוד. כמו שכתבנו כאן בשבוע שעבר, שבפרשת וירא אברהם מתחיל את הכל חדש, אבל הפעם הוא מבצע את התהליך בשלמותו ובתמימותו, כמו שהוא ראוי להיות מלכתחילה.

כל מה שנאמר על האבות הוא  סימן לבנים. כלומר: אנו מוצאים בתורה דרכים שונות של הנהגת ה' את עמו, ודרכים אלה קימות כבר אצל האבות. התורה רומזת לכך די בפירוש כשהיא מתארת את אברם יוצא ממצרים ברכוש גדול מחמת שפרעה גרש אותו אחרי שנגע אותו ה' נגעים גדולים, ואחרי ששעבד בארצו את אברם, שירד אליה מחמת רעב בארץ. יש תקופות בחיי העם שבהם המציאות דוחקת אותו אל הארץ, אך הוא עדין לא תמים. הוא עדין לא לוקח את היזמה לעשות את רצון ה' בשלמותו. הוא חי בצל חזון גדול ותשוקה גדולה, אך בפעל הוא מתפשר עם המציאות ומוצא תחליפים במה שיש. השלב הזה הוא שלב הכרחי בדרך לארץ. ההשתרשות בארץ כוללת שלב של פירות ערלה. אברם מצמיח בערלתו שלשה פירות ערלה: לוט, אליעזר וישמעאל. תחלת ההשתרשות בארץ מתחילה בהשתרשות מתוך המציאות. יש שלב בתולדות העם שהוא עדין לא יכול לצאת למלחמת ברירה על ארצו. שהוא מסכים לתכנית חלוקת הארץ כדי למנוע מריבה, שהוא עדין לא מסוגל לקום ולגרש את ישמעאל; הוא חושב שאם הוא ימרר לישמעאל את חייו הוא ילך מעצמו. אך יש שלב שבו העם צריך למול את עצמו ולהיות תמים. לקום ולשנות את המציאות ולהטותה לרצון ה'. לצאת מאצטגנינות. לחתום את כל מה שהוא עשה עד עכשו באות ברית קדש, לקדש את כל מה שהוא בנה עד עכשו בחול. זאת תקופה עם פחות חזון ויותר עשיה. ולפעמים צריך לחזור ולעשות בה את כל הדברים שעשינו בשלב המקדים. כל מיני מלחמות שנלחמנו כי לא היתה לנו ברירה, ומתוך גאוה בכך שלא יזמנו אותן, לקום וליזום אותן ולעשות אותן מתוך ברירה כי ה' מצוה. ואז לחיות כמו שצריך באמת ולא לחפש תחליפים.

תקופה זאת היא המסר של פרשתנו, ובעקר של פרשת העקדה, היכלת להאמין שהכל מאת ה' ואין לי שום דבר משלי, היא הבסיס לחיים הנכונים בארץ ישראל, ולשבועת ה' לנו.

תשס"ט

פרשת הפיכת סדום ועמורה מקבילה מאד לפרשת המבול. בשתי הפרשות ה' משחית מקום, הוא ממטיר עליו מן השמים חומר שהורג ומשחית את כל תושביו ומוחה את הכל. במבול נאמר ויזכר אלהים את נח ובהפיכה נאמר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט.

נח מסיר את מכסה התבה, וירא והנה חרבו פני האדמה. אברהם משכים בבקר, וירא והנה עלה קיטר הארץ.

אחרי שני הארועים שותה הנצול יין, ואז באים צאצאיו ורואים את ערותו.

ומתוך הדמיון אפשר לראות את ההבדלים בין שני המקרים, או בין שלשת הגבורים של הפרשיות: נח אברהם ולוט.

נח הוא איש צדיק תמים, שנצל בזכות צדקתו. אברהם ולוט הם שני אנשים שונים: הצדיק והנצול בזכותו.

גם אברהם ונח אינם שוי דרגה. מסתבר שהמדרש המותח בקרת על נח שלא עשה דבר למניעת המבול, מתבסס על ההשואה בינו לבין אברהם. אברהם מנהל מו"מ ארוך עם הקב"ה על הצלת סדום ועמורה, כשהוא מדגיש שהוא רוצה להציל את כל המקום בזכות הצדקים, ולא רק את הצדיקים עצמם. לאור זאת זועקת שתיקתו של נח, שאינו עושה דבר, אלא מביט באדישות וירא והנה חרבו פני האדמה.

נח עולה לתבה עם בניו וכלותיו, ועם זכר ונקבה מכל בשר. נח נכנס לתבה עם יעוד: לקים את העולם. לוט בורח עם שתי בנות בתולות, ללא חתנים. אמנם, ביכלתו לקים את העולם והוא אכן עושה זאת, אך בתו הבכירה יודעת היטב שהנמוק האידאולוגי שבו היא משכנעת את אחותה לא ישכנע את אביה, ועליה להשקותו יין. להבדיל מחם שמספר לשני אחיו מתוך רשע בלבד, נעזרת בתו הבכירה של לוט בטענה אידאולוגית. לכן, להבדיל מחם שלא הצליח לשכנע את אחיו, מצלחה בתו הבכירה של לוט לשכנע את אחותה.

נכון אמנם, שלוט לא היה צריך להציל את כל העולם, אך מסתבר שבנותיו חשבו שכל העולם נמחק והן היחידות בעולם. הן ראו את הככר נהפכת, וישבו במערה בהרים כמה שנים אחרי שכדרלעמר הכה שם את כל הרפאים וכנראה לא השאיר מהם זכר. עם זאת, לוט שלמד מאברהם להכניס אורחים ונוהג בפרשתנו בצורה דומה לאברהם (כמובן בהבדלים רבים, אברהם נותן לאורחיו בשר, חמאה וחלב, לוט נותן מצות ויין. יש גם הבדלים שנובעים מהנסבות, אברהם לא היה צריך להגן על אורחיו וגם לא להלין אותם, עם זאת קשה להניח שהיה נוהג בכל דבר כלוט). כשאומרים לו המלאכים להמלט ההרה, כונתם כנראה מערבה. ההר שמעל סדום הוא הר חברון. הם אומרים לו לעזוב את הככר ולעלות למקום בטוח. לוט מעדיף לברוח מזרחה, לצער (הנמנית מאוחר יותר בין ערי מואב). משם הוא עולה להרים המזרחיים, שמעל צער, ומוליד שם את מואב ואת בני עמון. נראה שעל כך התבססו חז"ל באמרם שלא רצה לעלות אל אברהם. כאן הושלמה פרידתו מאברהם וסופו שנגזר על בניו שלא יבאו בקהל ה' עד עולם.

תש"ע

מלשון הפרשה משמע שהאיל הוא פדיונו של יצחק, רק ע"י האיל יכול היה אברהם להוריד את יצחק מהמזבח. יש לו במה לפדות את יצחק. ולכאורה לא ברור למה, אם כל מטרת הפרשה היא הנסיון, מדוע יש צרך באיל. מכאן באור וברור לכל הקרבנות שבתורה. שכלן פדיון נפשנו, שלא יועילו אא"כ נביא תחלה ונעקוד את עצמנו.האיל הוא פדיונו של יצחק, לכן אמר אברהם אלהים יראה לו, וקרא למקום ה' יראה. ולכן יאמר היום יראה, כי כל העולה יראה לפני ה' כקרבן.

מצות ראיה רמוזה בפרשית העקדה. יצחק עולה אל ה' ע"מ שאלהים יראה לו השה לעולה. הוא עולה אל המקום שה' יאמר אליך, כלומר אל המקום אשר יבחר ה', והוא עולה להראות אל ה', שהרי הוא רק נראה, ואלהים ראה לו שה אחר. לכן יאמר היום בהר ה' יראה, על שם הפסוק אלהים יראה לו השה לעלה, קרא אברהם למקום ה' יראה, והיום יאמר בהר ה' יראה. המטרה היא להראות. לבא לפני ה' ולומר הריני לפניך. גם כך – אין להראות ריקם.

אברהם עמד בנסיון. לכאורה אין עוד צרך בדבר ואפשר לחזור מיד לבאר שבע. אעפ"כ יצחק לא נראה ריקם. אנו באים אל ה' לומר הריני לפניך לעולה. איננו מקריבים את עצמנו בפעל, אך אנו מביאים עולה איש כמתנת ידו, כברכת ה' אשר נתן לך.

ומי עולה? כל זכורך. אל המקום אשר יבחר ה' יבאו רק אברהם ויצחק. התורה מדגישה זאת באמרה שאברהם השאיר את הנערים מרחוק עם החמור ורק "אני והנער נלכה עד כה ונשתחוה". נראה שלא בחנם הזכירה התורה שהנערים נשארו מרחוק עם החמור. תפקיד הפסוק הזה הוא לומר שע"י המעשה הזה נבדלים אברהם ויצחק מכל גויי הארץ. למה טרחה הפרשה לספר שאברהם לקח חמור ושני נערים? יתכן מאד שגם בארועים אחרים שאברהם נזכר בהם, הוא רכב על חמור או שלוו אותו נערים. אבל התורה מצאה לנכון לספר לנו את זה דוקא כאן. ללמד שרק אברהם ויצחק יכולים להתקרב אל מקום הקדש, הנערים נשארים מאחור עם החמור. (ומכאן מובן למה דרשו חז"ל מהפסוק הזה שהגויים הרי הם כחמורים, הם אינם יכולים להתקרב עם אברהם ויצחק אל השכינה). משעזבו אברהם ויצחק את הנערים, לא נזכר עוד החמור. נזכר איל, שהוא בהמה טהורה וקרב בשם יצחק.  ראית כל זכורך אל פני ה' היא האומרת שאנו שיכים לה' ונבדלים בכך מכל העולם. הנערים ישארו מרחוק, עם החמור.  הפסוק הזה בא ללמד שרק מי שבחר ה' הוא בא להראות במקום שבחר ה'. הנערים נשארים מאחרו עם החמור. לענין זה, הם דומים לחמור ודינם כדין החמור. שהרי תפקידו של הפסוק הזה הוא  ללמד שמי שה' בחר קרב אליו.

פרשת העקדה מבטאת בחירה. כאן יש רמז ראשון, ולמעשה יחיד בתורה, מהו המקום אשר יבחר ה'. המקום הזה לא נזכר בתורה, התורה משאירה אותו "המקום אשר יבחר ה'", ועוד: בדומה לפרשת לך לך, שנפתחת בצווי ללכת אל "הארץ אשר אראך", ארץ עלומה, שהדבר היחיד המאפין אותה הוא שהיא הארץ שאותה יראה ה', נפתחת פרשת העקדה ב"לך לך ... על אחד ההרים אשר אמר אליך". ייחודה של פרשת העקדה הוא בכך שה' אומר, ה' בוחר, ה' מצוה, ומה שה' בוחר הוא הקדוש, ואותו אנו צריכים לעשות. לכן, כשאומר אברהם ליצחק "אלהים יראה לו השה", ה' לא רק יבחר  באיל, הוא יבחר ביצחק, וזרעו של יצחק יראה לפניו באותו מקום לעולם.

פרשת העקדה באה ללמד על הבחירה. היא מלמדת שה' בוחר את המקום, את העובד, את תפקידו, ואת המעשה הנכון. אלהים יראה לו השה הינו ה' יבחר את הקרבן, וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו. ה' הוא הבעלים והוא יבחר מה נעשה והרי אנו קרבן לפניו, זוהי פרשת העקדה וזוהי מצות ראיה. גם אם בסופו של דבר אנו מקריבים איל, הרי אנו עצמנו עולים ונראים לפניו בעזרה. אנו באים לפני ה' ויעשה הוא כאשר יבחר. על זה יאמר היום בהר ה' יראה. זוהי מצות ראיה. וגם אם אין אנו שוחטים את עצמנו, לא נראה ריקם ונביא איל.

תשע"א

שלשה אנשים עומדים מול ה' ודנים אתו על משפטיו: אברהם, לוט ואבימלך.

גם אברהם וגם אבימלך מעלים את נמוק המשפט והצדק. אברהם טוען מול ה' "האף תספה צדיק עם רשע", והוא אף עומד מולו ואומר: " חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט". בדומה לטעם "האף תספה צדיק עם רשע", אומר גם אבימלך "הגוי גם צדיק תהרג", וגם הוא מבאר את דבריו ומסנגר על עצמו "הלא הוא אמר לי אחתי הוא והיא גם הוא אמרה אחי הוא בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת". בתום לב ונקיון כפים לקחתי אשה בלי הסכמתה. אני צדיק וישר.

ההבדל הוא שאברהם מלמד זכות על סדום ואבימלך על עצמו. אבימלך מרבה לסנגר על עצמו, גם בהמשך הפשרה וגם אצל יצחק. הוא תמיד בטוח שהוא צדיק.

לעמתו אברהם דורש מה' שיבדוק, אולי יש צדיקים בתוך העיר. ה' אומר לו "ארדה נא ואראה", ואברהם קובע לו כללים מה הוא אמור לראות ואיך הוא אמור לרחם על סדום. וה' יורד לראות. ה' שולח אנשים לבדוק האם כצעקתה והאם יש צדיקים בתוך העיר. ה' יורד לבחון את סדום.

המבחן נערך, סדום נבחנת ונכשלת בבחינה. לא נמצאו צדיקים בתוך העיר שהרי הם נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה. אילו נשארו עשרה אנשים בבתים, אנשים שלא נסבו על הבית, לא היתה העיר נהפכת. אבל לא היו. כל העם מקצה נסבו על הבית. בתוך העיר היה צדיק אחד שהגן בגופו על האנשים. (בגופו ואולי גם בגוף בנותיו, למרות שמסתבר יותר לפרש שהוא לא באמת התכון להוציא אליהם את בנותיו, הוא התכוון להטיף להם מוסר ולומר להם שאם הם עושים דברים כאלה לאורחים, למה לא לבנות? תגובתם של אנשי העיר מלמדת שגם הם ראו בכך הטפת מוסר ותו לא. גם העובדה שלוט מדבר ולא מוציא את הבנות מלמדת שהוא לא באמת התכוון להוציא אותן אליהם).

לוט מנסה להציל את המלאכים, הוא לא מנסה להציל את אנשי העיר. כל המו"מ שלו עם המלאכים הוא על הקלת הצלת עצמו. גם כשהמלאכים מגלים לו את הסוד, שלא יוכלו לעשות דבר עד שיברח, הוא לא מנצל את זה כדי להציל את העיר, אלא ממהר ובורח.

גם אברהם, שפותח בהטחת דברים: "האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה  חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט", עובר לבקשת רחמים ותחנונים כשמספר הצדיקים הולך ופוחת. פחות מעשרה אינם מספיקים לו אפילו כדי לבקש רחמים. אברהם לא חולק על כך שעיר חטאה דינה לההפך. וגם אם יש בה תשעה צדיקים. הוא רק מבקש רחמים בזכות עשרה צדיקים. ה' מלמד שהעיר לא תהפך כל עוד הצדיק בקרבה, אבל אפשר להוציא את הצדיק החוצה ולהפוך את העיר. הצדיק לא יעמוד בדרכו.