חיי שרה

תשסט – אברהם במערת המכפלה והעבד בארם נהרים

שני ארועים נזכרים בפרשתנו בסמיכות זה לזה. אברהם מנהל מו"מ עם בני חת על מערת המכפלה, ועבדו מנהל מו"מ עם לבן ובתואל על רבקה. יש הרבה קשר בין שני הארועים ונראה שהתורה סמכה אותם זה לזה כדי ללמוד מזה לזה.

בני חת מכבדים את אברהם, הם אומרים לו "נשיא אלהים אתה בתוכנו", ואולם, אברהם כנשיא אלהים אינו מזכיר את הקב"ה אפילו פעם אחת לאורך כל המו"מ. להבדיל מעבדו אשר כל מטרתו היא להביא את לבן ובתואל לומר מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. ברור שגם העבד איננו מתבסס רק על זה. הוא מדגיש מאד את עשרו של החתן המיועד, אבל הוא מרבה לדבר על ה' ומשאיר בידי לבן ובתואל את האפשרות לנמק את חמדת הממון שלהם בנמוק אמוני אידאולוגי.

העבד משתחוה ארצה לה' תוך כדי המו"מ, פעמיים. פעם אחת אחרי שיחתו עם רבקה, ופעם אחת אחרי שיחתו עם לבן ובתואל. תוך כדי שהוא מנהל מו"מ הוא פונה אל ה', הוא מאמין שה' מכוון אותו ואינו מתביש להראות זאת. לעמתו אברהם משתחוה לעם הארץ, פעמיים. (ומי שחלק את הפרשה לעליות הדגיש זאת. בשבת מסתיימות שלי עליות בהשתחויתו של העבד לה', בשני וחמישי מסתימות שתי עליות בהשתחויות של אברהם לעם הארץ, וזאת אע"פ שמבחינת הענין היה מקום דוקא לפתוח בכך, כי השתחויתו של אברהם היא הפתיחה לדבריו, הבאים אחריה).

אפשר שההבדל איננו נובע מהבדל באישיות של אברהם ועבדו, אלא מהבדל בקהל היעד. בני חת הם רשעים וא"א לפנות אליהם בשם ה'. ואפשר שטיב המשימה הוא שהכתיב את היחס השונה. כאמור לעיל, העבד בא אל לבן ובתואל בהצעה שגם הם מעונינים בה, לא פחות ממנו. אלא שהם עדין זקוקים לצדוק האידאולוגי למעשיהם, ואותו מספק להם העבד בשפע. לעמת זאת, אברהם מנהל מו"מ מדיני מול עם שאינו מעונין בעסקה כמו שאברהם מציע אותה. לכן, כאן הזכרת שם ה' לא תועיל.

אבל נראה שאין די בהסבר זה. התורה סומכת את שתי הפרשיות זו לזו ומשוה ביניהן וע"י כך מראה לנו שבשני המקרים היה גורם על שהאיש השתמש בו לטובתו. אברהם נהל למעשה מו"מ מול עפרון. בד"כ אין מנהלים מו"מ על מכירת קרקע בנוכחות כל עם הארץ. אבל כאן מדבר אברהם אל עם הארץ, משתחוה לעם הארץ, ובפעמים הראשונות אינו מדבר כלל אל עפרון, הוא מדבר אל עם הארץ שידברו אל עפרון. עפרון זקוק להסכמה, לפחות הסכמה שבשתיקה, מכל באי שער עירו. הם אדוני הארץ וא"א למכור קרקע לזר אלא בנוכחותם. כך, ממלאים עם הארץ מקום, שבפרשיה השניה הוא שמור לה': הסמכות העליונה שעומדת מעל המו"מ ומגויסת ע"י העבד להשלים את השכנוע.

קל יותר לשכנע את הגוי הממוצע שהקב"ה נמצא בחתונה, מאשר לשכנע אותו שהקב"ה נמצא בחוקי המסחר. בעצם, גם את היהודי. נטית הלב של האדם הממוצע היא לומר שהחוק והשוק הם עניני חולין.

עם זאת, מסתבר שגם העבד למד את דרכו מאברהם, ובכל מקום שבו אפשר ללמד את הגויים שמה' יצא הדבר, הוא מלמד.

תשסז – השבעת העבד

הפרשיה שבה אברהם משביע את עבדו מעלה שאלות ותמיהות רבות: ראשית, יש לשאול מה היה עקרה של השבועה. השבועה כללה שני מרכיבים: תחלה מרכיב הלא-תעשה, לא תקח אשה מבנות הכנעני, ושנית מרכיב העשה: כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. על מה השבועה? על שלא יקח מהכנעני, או על שיקח ממשפחתו. הצד השני של השאלה: כשאברהם אומר "ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת", מה הכונה? שבמקרה כזה יקח אשה כנענית, או שבמקרה כזה העבד פטור לגמרי מהחיוב לקחת אשה ליצחק?

מלשון השבועה נראה שהעקר הוא לא לקחת אשה כנענית.

שנית, מלשון השבועה משמע שהשבועה לא כללה חיוב להביא אשה מסוימת דוקא. השבועה אמרה רק לא לקחת מהכנעני אלא מארצו ומולדתו של אברהם. גם לא נאמר שם שהיא חיבת להיות ממשפחתו ומבית אביו. אם אברהם הצטוה ללכת "מארצך וממולדתך ומבית אביך" הרי שבשליחתו את העבד הוא מזכיר רק "אל ארצי ואל מולדתי", ולא "בית אבי". אמנם כשהעבד מספר למשפחתה של רבקה על השבועה, הוא איננו מזכיר לא "ארצי" ולא "מולדתי", אלא רק "ממשפחתי ומבית אבי", אבל הוא מסים את דבריו במלים "ואם לא - הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל". כלומר: אני לא מחויב דוקא לכם, אני יכול לקחת מימין ומשמאל. כן משמע גם מהשבועה: אם מדובר באשה מסוימת או משפחה מסוימת, למה צריך להשביע שלא יקח מבנות הכנעני? ישביענו שיביא את רבקה, שעל לידתה הוגד לו בסוף פרשת וירא. גם הדרך שבה ברר לו העבד את האשה, מלמדת שהוא לא מצֻוֶּה להביא אשה מסוימת דוקא, כי אם כן, היה עליו פשוט לגשת ולשאול היכן בית בתואל. רק כאשר הוא מגלה שהנערה שהוא בחר היא בת המשפחה, הוא שמח ומשתחוה לה' ומברך. ואם כך: תמוה למה שואל העבד מה הדין אם לא תאבה האשה ללכת אחריו. אם לא תאבה - קח אשה אחרת.

שלישית: למה בכלל נצרכה כל השבועה הזאת? למה לא אמר לו פשוט: "לך לארם נהרים והבא אשה לבני"?

נראה לבאר שהיו כאן שני שלבים. ראשיתה של השבועה בעוד יצחק קטן, ועדין לא הגיע לפרקו, אבל אברהם כבר זקן בא בימים, כאמור בתחלת הפרק. והוא חושש שמא לא יזכה לראות את יצחק מגיע לפרקו, ולכן הוא משביע את עבדו שלא יקח אשה מבנות הכנעני. השלב השני: כשיצחק מגיע לפרקו, וגם האשה כבר ידועה. מצד השבועה, לעבד עדין ישנה אפשרות לקחת אשה אחרת מימין או משמאל, אבל יש עדיפות לאשה ממשפחתו של אברהם, ואברהם מבקש לשלוח את העבד לקדש את האשה (או לקנותה מיד אביה), ואח"כ להביאה. שם מלמד אותו אברהם את הכלל החשוב השני: אין להוציא את יצחק מהארץ, ואפי' במחיר בטול השבועה.

אם כך, למה הזכירה התורה את השבועה כמו שהזכירה? כי מה שחשוב לתורה הוא לתאר את הכללים והחוקים המחיבים את העבד בבאו להביא אשה: אין צווי להשיא אשה ליצחק, אבל זה ברור ומובן מאליו, כשיצחק מגיע לפרקו יש להשיאו אשה. יש שבועה לא לשאת אשה כנענית, ויש אסור, האמור בלשון "השמר לך", שלא להוציא את יצחק מהארץ. האסור הזה מבטל את השבועה. הכללים האלה הם בעלי חשיבות עצמית, ועומדים בפני עם ישראל לדורותיו. התורה אסרה לדורות לשאת נשים מבנות הכנעני. אבל יהודה נשא בת איש כנעני, יש כללים שמבטלים את השבועה. יעקב יצא מהארץ כדי לשאת נשים, אך הוא עשה זאת מתוך הגדרה ברורה שאח"כ הוא חוזר, עם הנשים. הוא קורא להן השדה אל צאנו ודואג שהן תאבינה ללכת אחריו אל הארץ הזאת. הכללים שלוקח עמו העבד באמתחתו בבאו להביא את רבקה, הם בעלי חשיבות עצמית ועומדים לדורות.

תשעא – על עבדים ואנשים

העבד הולך להביא את רבקה. הוא לוקח עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו והולך לארם נהרים. שם הוא מפסיק להיות עבד ומתחיל להיות איש.

רבקה משקה אותו ואת גמליו. ומתקבל הרושם שכעת כולם שתו לרויה, ולא נותר אף צמא במחנהו של עבד אברהם.

לבן מכניס אותו הביתה, ונותן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגליו. עד כאן מצוין. הוא גם נותן מים לרחוץ רגלי האנשים אשר אתו.

מי האנשים האלה? מאיפה הם צצו פתאום? מתי הם נולדו? איפה הם היו כל הזמן? למה רבקה השקתה את הגמלים ולא אותם?

למה הם לא שאבו את המים?

לאחר משא ומתן ממושך מקבל העבד את רבקה. בני משפחתה משלחים את רבקה אחותם ואת מיניקתה, ואת עבד אברהם ואת אנשיו.

בלי לשים לב, מתברר שגם לרבקה יש נספחת אלמונית. היא לא נזכרת עוד ונותרת באלמוניותה עד פרשת וישלח. שם מתברר שיש לה שם, ומותה וקבורתה מצריכים בכי. עוד מתברר שהיא מלוה את יעקב במסעו. היא דמות משמעותית. אז למה היא רק נספחת.

אבל בזאת לא תמה הפמליה. השיירה מתחילה ללכת ומתברר שלרבקה יש גם נערות.

אין מדובר כאן רק בעבד אברהם המייצג את הצד העשיר והבא לקחת בת מן המעמד הבינוני. מתברר שמדובר על שתי משפחות מבוססות, שבשתיהן מלֻוֶּה כל אחד מבני הבית בפמליה מכובדת, סליחה, בפמליה גדולה אך לא מכובדת. אנשים שאינם אלא טפלים, ולא צריך להזכיר אותם כלל. בקצור: עבדים.

ואם כן נשאלת השאלה, אם מדובר במשפחה כ"כ מכובדת שיש לה כ"כ הרבה עבדים, למה הם שולחים את בתם לשאוב מים?

חז"ל עומדים על מסירותה של רבקה ששאבה לעשרה גמלים ונשאה את הכד מן הבאר אל השקת. אבל למה איש לא תמה על כך שהעמיסו על רבקה כד גדול, שעליה לשאת לא עד השקת הקרובה, אלא עד הבית, קרוב לודאי במעלה ההר?

וכמה מים היו בכד? מקריאה פשוטה אנחנו מקבלים את הרושם שהכד אמור לפרנס משפחה קטנה, הכוללת אב, אם, בן ובת. פחות ממשפחה תלאביבית ממוצעת (כי לא נזכר שהיה להם כלב). כמה מים צריכה משפחה כזאת? משפחה תלאביבית ממוצעת יכולה להסתדר בלילה עם שני בקבוקי מי עדן, בתנאי שמי הרחצה שלהם זורמים בברזים, ובתנאי שאין להם צבא של עבדים שאמנם משרתים אותם, אבל הם צריכים גם לשתות. אבל אם צריך שיהיו בבית גם מים לרחוץ את רגלי האורחים, מסתבר שהעול על שכמה של רבקה גדול וכבד. מה גם שמאד יתכן שהיו בבית עוד אחים, אלא שהם לא נזכרו. ואולי בכל זאת היה להם כלב, או חמור. אז למה להעמיס את הכד על  הבת המסכנה, כשיש בבית כ"כ הרבה עבדים? (אמנם, אפשר שהנערות נקנו רק למחרת, כנדוניא לרבקה. ולא היו עבדים בבית).

השאלות חזקות וכל תשובה שנענה לא תהיה יותר מאשר השערה. אנחנו לא מכירים את המציאות המדוברת, אנחנו לא יודעים מה זאת אומרת עבד שהוא טפל לאדוניו ולא צריך להזכיר אותו בכלל. אבל יתכן שבארם נהרים הגישה אל המעיין היתה מותרת למיוחסים בלבד. לא נאה לאדון לשתות ממעיין שנגע בו עבד. רמז לכך אפשר למצוא אולי באבן שעל פי הבאר בפרשת ויצא, המבטיחה שזר לא יקרב אל המים. עבד אברהם יכול להתקרב ולבקש מרבקה שתשקה אותו, כי הוא לא נראה עבד, הוא נראה איש. יש לו עשרה גמלים ועבדים המשמשים אותו. אבל הוא לא יכול לגשת בעצמו אל הבאר, כי הוא זר ואינו מאנשי העיר. (עוד אפשר לומר, כיון שבארם נהרים אנו עומדים, שאכן מי הרחצה זורמים בברזים. באזור העיר זורמות תעלות מים מן הנהר. אבל אלה מים שלא ראויים לשתיה, לפחות לא לבני חורין. המיוחסים צריכים מי עדן. הגישה אל מי העדן מותרת למיוחסים בלבד ולגמליהם, לא לעבדים). לפי זה מובן למה הוא צריך לבקש טובות מרבקה. רבקה משקה את גמליו, בעבדים נטפל אח"כ. כך הוא יוצר רושם של איש מכובד ולא של עבד. כאיש הוא יכול להכנס לחדר האוכל בבית בתואל. אז, כשהוא פותח ואומר "עבד אברהם אנכי" עולה מאד קרנו של אברהם, שעבדו הוא איש ולא עבד.

תשע – באר לחי ראי וארץ הנגב

בפרשת לך לך יצאה הגר אל עין המים במדבר על העין בדרך שור, שם הבטיח לה המלאך שיוולד לה בן "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכן". הבטחה זו התקיימה בפרשת השבוע שבה נאמר "וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באכה אשורה על פני כל אחיו נפל".

הגר קראה לבאר באר לחי ראי. בפרשתנו אנו מוצאים שדוקא יצחק יושב עם באר לחי ראי, וכבר לפני כן הוא בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב.

ואפשר שאותה עין המים שבמדבר, היא הבאר (או קרובה לבאר) שממנה מלאה הגר את החמת והשקתה את הנער. עין המים היתה על העין בדרך שור, ועליה נאמר על כן קראה לבאר באר לחי ראי הנה בין קדש ובין ברד. גם הבאר שאליה יוצאת הגר כשאברהם מגרש אותה, קרובה למקום ישיבתו של אברהם באותו זמן, שהוא בין קדש ובין שור.

שור, המקום שור, כמו קדש, חוזר בכל הפרשיות האלה. וגם ישמעאל יושב מחוילה עד שור. אבל בבאר לחי ראי יושב דוקא יצחק. נראה שישב יצחק מצד אחד של שור, וישמעאל משם ועד מצרים. הוא אמנם שכן עד אשור, אך ממזרח.

ישיבתו של יצחק במקום המזוהה ביותר עם ישמעאל, מלמדת על הצלחתו של יצחק בישיבה בארץ הנגב. אמנם ישמעאל נפל על פני כל אחיו, אך הוא נפל, הוא לא יושב ולא שוכן, הוא נופל. הוא שוכן עד שור, אך משם ואילך שוכן יצחק. יצחק הצליח להתישב בארץ הנגב, הגר וישמעאל גורשו משם. ישיבתו של יצחק במקום המזוהה עם הולדת ישמעאל, מופיעה בפרשת חיי שרה בפרשית שלוח בני הפילגשים וירושת יצחק. יצחק יורש לא רק את בני קטורה, אלא גם את המקום המזוהה ביותר עם ישמעאל.

ומי עוד יושב, בתקופה מאוחרת יותר, מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים? עמלק. גבור חדש נכנס לזירה, וגם על כך אין אנו שומעים אלא כאשר הוא יוצא ממנה, או ליתר דיוק, נופל. ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים.

השלמת ישיבתו של ישראל בארצו היא בכבוש הנגב, בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב, זה הזמן להתפנות לטפל במתחרה הרוחני שלנו, היושב בארץ הנגב, ולהתישב במקומו. אחרי שיושב אברהם בארץ כנען, באלוני ממרא אשר בחברון ובבאר שבע, יכול יצחק לרשת גם את ארץ הנגב.

תשסח – קטורה ובניה

לקראת סוף הפרשה אנו למדים שאברהם נשא אשה נוספת. ובתכלית הקצור אנו שומעים שהיא גם ילדה לו ששה בנים, וגם הם הולידו בנים ובני בנים רבים. אברהם, שפרשות ארוכות עסקו במאמציו הרבים להוליד בן, מוליד לפתע ששה בנים שהתורה מספרת עליהם בקצור ובדרך אגב בשני פסוקים.

יתרה מזאת, מקריאת הפרשה מתקבל הרושם, שהטעם העקרי לכך שהתורה מלמדת אותנו את כל הפרשה הזאת הוא כדי ללמד שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק ושלח מאתו את כל בני פילגשיו קדמה אל ארץ קדם. (כלומר: הוציא אותם מהארץ, ממקום השכינה. כמו שבארנו בפרשת בראשית ובפרשת נח שהליכה קדמה היא גרוש ממקום השכינה, כמו שנאמר לגבי גרושם של אדם ושל קין). ואולם, גם כאן נשאלת אותה שאלה: התורה הקדישה לעיל פרשיה מפורטת כדי ללמדנו על צווי ה' לגרש את הגר ובנה המצחק, ועל הקשי של אברהם לעשות את זה. והנה לפתע קם אברהם ובקלות רבה מגרש ששה בנים, שהם בני אשתו ולא בני אמתו ולא נאמר שהם צחקו, והכל מוזכר בקצור בשני פסוקים.

וגרושם של בני קטורה הוא גדול מגרושו של ישמעאל. כשאברהם מת, קוברים אותו יצחק וישמעאל בניו. בני קטורה אינם נזכרים כלל. הם נעלמו לגמי מהשטח. התורה מיד שבה לפרט את תולדות ישמעאל, התורה אינה מקדישה פרשה לתולדותיהם של בני קטורה.

אברהם עובר תהליך קשה וארוך בדרכו להיות אבי העם הנבחר. אחד השלבים בתהליך הוא הקושי להגיע להכרה כי ביצחק יקרא לך זרע. להגיע להכרה שכל האמור בהבטחה שהבטיח לו ה' אינו מתקים אלא ביצחק. אברהם הוליד את ישמעאל ואהב אותו, ולכן בשתי הפעמים שמדובר בהן על יצחק וגדולתו, אברהם מבקש על ישמעאל ומקבל מה' הבטחה שישמעאל יגדל. גם להגר הבטיח מלאך ה' פעמים על גדולת ישמעאל. לכן ישמעאל נשאר בתמונה. אבל בניה של קטורה מלמדים, שבסופו של התהליך אברהם שלם בנפשו עם דבר ה', שאין ה' בוחר לו בעולמו אלא את יצחק. את כל השאר משלח אברהם בקלות קדמה אל ארץ קדם.

מבחינה כרונולוגית, קדם שלוחם של בני קטורה קדמה להליכת העבד לארם נהרים. שהרי העבד אומר למשפחת בתואל "ותלד שרה אשת אדוני בן לאדוני אחרי זקנתה ויתן לו את כל אשר לו". כלומר: העבד כבר יודע את האמור בפרשית בני קטורה: שאברהם נתן את כל אשר לו ליצחק. אבל בני קטורה נזכרו כאן, בפרשית מות אברהם, כדי לסכם את חיי אברהם ולומר שאברהם בסוף חייו כבר שלם לחלוטין עם זה שאין לו זרע אלא יצחק, ושרק הוא נבחר לעמוד לפני ה'. כיון שכך, שוב אין לו קשי לשלח את האחרים. הוא כבר שלם עם זה שההמשך שלו הוא רק מי שה' בוחר, והוא עושה זאת בקלות מתוך בחירה ולא מתוך אין ברירה. לכן מסימת הפרשה במלים "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי".