נצבים

ברית עם מי?

בפרשת כי תבא קראנו על ברית שנכרתת בין ה' ובני ישראל בארץ מואב. הברית כוללת ברכות וקללות, והיא ברית בין ה' לישראל שבה אנו נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים. דברי הברית כוללים שכר וענש. ברכה גדולה במקרה שנשמור את מצוותיו, חורבן וגלות אם לא נשמור.

פרשת נצבים חוזרת על ברית בעלת מאפיינים דומים מאד. אמנם, הברית נכרתת במקום, ואין צווי לחכות אתה עד שנגיע להר גריזים והר עיבל, אך הברית כוללת שוב את כל אותם מרכיבים.

החדוש בברית שבפרשת נצבים, שלא קים בד"כ בתאורי שכר וענש בתורה, הוא השכר והענש לאדם הפרטי: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה". גם הענש הוא פרטי: "כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים  והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה". ואולם, הענש הפרטי פוגע אף הוא בארץ. "ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה  גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב...". היה מקום לצפות שענש ליחיד לא יפגע בארץ, והנה התורה מלמדת שגם היחיד חי בזיקה ברורה לארצו. יתרה מזאת, הענש הכללי שחל על כל ישראל, שקראנו עליו בפרשה הקודמת, יכול לחול על יחידים, ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזאת.

עם מי כורת משה את הברית הזאת? משה אכן מזכיר "ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל  טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך". הזכרה של כל יחיד ויחיד לא מצאנו בבריתות קודמות. כאן פונה משה גם אל היחידים. מאידך, כאן מזכיר משה "ולא אתכם לבדכם ...  כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". כריתת ברית עם מי שאיננו עומד עמנו, אפשרית רק בתנאי שהברית נכרתת עם עם. ברית שנכרתת עם עם יכולה לכלול גם את אלה שעדין לא נולדו, כי העם כבר קיים, וגם אלה שיוולדו בעוד מאות שנים שיכים לאותו עם. אבל ברית עם יחידים אינה יכולה לכלול אלא את העומדים שם.

מאידך, בברית עם עם, מעולם לא ראתה התורה צרך להדגיש שהברית נכרתת גם אלה שאינם שם. דוקא בברית הזאת, שנכרתת עם יחידים, יש צרך ללמד שהיא נכרתת גם עם יחידים שעדין אינם עומדים שם.

האם גם הברית הקבועה עם ה' חלה על כל יחיד? בכך נחלקו ר"ע ור"א. עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן.

ר"ע מתבסס על הפסוק מפרשתנו, ולומד ממנו שהיחיד, או השבט, שנענש באלה האמורה בפרשתנו, אינו עתיד לחזור. מכאן למד ר"ע שאפשר ששבט שלם יכרת מעם ישראל ויובדל ממנו לרעה. וא"כ – גם עשרה שבטים. התשובה המתבקשת שהיה ראוי שיענה לו ר"א היה מהפסוקים הבאים: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך...ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו...  ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", וכי יכולה להיות הוכחה גדולה יותר לדעתו של ר"א? אבל ר"א בכלל לא מנסה להשתמש בפסוקים האלה. ר"ע מן הסתם היה עונה על הראיה הזאת, שהפסוקים האלה, אע"פ שהם כתובים בפרשת נצבים, עוסקים בעם ישראל כלו, שגלה בפרשת כי תבא, ולא ביחיד שגלה בפרשת נצבים. שהרי בפרשת התשובה של נצבים כתוב "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך", והפסוק הזה ודאי רומז לפסוק בפרשת כי תבא "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם". גם הפסוק "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה", מתיחס בודאי לפסוק "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ", האמור בפרשת כי תבא, אלא שפרשת נצבים מגדילה ואומרת שלא רק עד קצה הארץ, אלא אפילו "אם יהיה נדחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך".

היחיד עומד בברית כחלק מעם, הברית עם העם כוללת את כל היחידים, גם את אלה שעוד לא נולדו. אבל רק הברית עם העם עומדת לנצח. יחיד שהבדיל את עצמו לרעה משבטי ישראל – גם ה' יבדיל אותו לרעה מכל שבטי ישראל, והוא לא יהיה עוד חלק מהברית. לכן אפשר שהוא לא יהיה חלק מעם ישראל בשעה שעם ישראל יגאל. זה החדוש של פרשת נצבים.
עם זאת, נראה שהברית בפרשת נצבים אף היא ברות של צבור. קשה לראות היכן בדיוק עוברת התורה מתיאור ענשו של היחיד לתיאור ענשו של הצבור, אך כאמור לעיל, ארץ שלמה שוממה וגלות שבה ה' השליך את אנשי הארץ אל ארץ אחרת, היא ענש לצבור. גם הפסוק "למען ספות הרוה את הצמאה", שנאמרו בו פירושים רבים, נראה שהוא מתפרש כנגד "האף תספה צדיק עם רשע". וכבר רש"י עמד על הקשר בין שני הפסוקים האלה. האומר שלום יהיה לי יביא לידי כך שיחד עמו יספו גם הצדיקים. העם נענש. (אמנם הפרשה מסיימת שהנסתרות לה' אלהינו, ומפרשים רוב המפרשים שאין העם נענש על חטאים נסתרים של יחידים, אך גם הפסוק הזה, עקר חדושו הוא בכך שלפחות בנגלות, נענש העם כולו בחטאי היחיד. העם כשל בתפקידו. תפקידו של העם הא להביא לידי כך שלא יהיו חטאים כלל. המטרה היא התוצאה: ארץ ללא חטא. אין אדם יכול להסתתר מאחורי העובדה שהוא עצמו לא חטא, אם בסופו של דבר רצון ה' לא נעשה).

כלנו נצבים לפני ה' בברית ובאלה. מקטן ועד גדול. אין נקי. אפשר שהאלה הזאת דומה לאלתה של הסוטה, הנצבת לפני ה' ומקבלת עליה במים המרים, שנמחה עליהם שם ה', שאם היא שטתה תצבה בטנה ותפול ירכה, כך ישראל מקבלים על עצמם שמי שיש בו שרש פרה ראש ולענה, ימחה ה' את שמו מתחת השמים. האיש מקנא לאשתו, וגם מי שימעל מעל בה' ויבחר לו אלהים אחרים, יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא.

כמובן שיש הבדל גדול, האשה השוטה כבר כרתה ברית עם בעלה, וכעת היא עומדת לפני ה' אחרי שנסתרה. ואילו ישראל כבר כעת עומדים לפני ה' כדי שהוא יקימנו לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים. כריתת הברית נעשית באותו רגע.

הברית כוללת כמה חלקים, ראשית: האלה עצמה. הקללהה שתחול על העובר על השבועה. ומחה ה' את שממו מתחת השמים, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים, וכו'. אח"כ באה ההבהרה, התורה הזאת לא בשמים היא כי קרוב אליך הדבר מאד. ואז בא הסכום: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע. מוצעת לפנינו בחירה בין חיים למות.

והנה, אחרי החלק הראשון המתאר היטב את המות, באה פרשיה מיוחדת במינה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:  וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:  וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:  אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:  וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:  וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:  וְנָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:  וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם...". המות אינו סופי. אפשר לקום ממנו לתחיה. (גם בפרשת שוטה יש אפשרות להנקות, אך שם אין אפשרות להנקות אחרי החטא, אפשר רק אם לא חטאה).

הברית עם ה' בנויה משני מרכיבים. מרכיב האלה, המחיב מות למי שעובר עליה, ומרכיב הנצחיות. הכיצד ילכו יחדו? ילכו גם ילכו. ישראל יכולים להנתש מעל אדמתם ולהיות כמת, וה' פותח את קברותיהם ומוציא אותם מקברותיהם. ה' יכול לגזור על ישראל גלות בזמן מנשה, גזרה שא"א עוד לבטלה, אבל עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת. הדברים אינם סותרים. הברית היא מחייבת את מותנו, והיא מחייבת את קימתנו לתחיה. ה' הוא מלך ממית ומחחיה ומצמיח ישועה.

בשמים ובארץ

כנגד הגלות הנזכרת באריכות בפרשה הקודמת, מתארת הפרשה שלנו את השיבה מהגלות. שם נאמר "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם ונסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה  והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן", וכאן נאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה  אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך" ... "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך".

הקללה היא להיות נפוצים בגויים מקצה הארץ ועד קצה הארץ. הגאלה היא אפילו אם יהיה נדחנו בקצה השמים. לא רק בקצה הארץ.

כבר עמדנו בשבוע שעבר על כך שאין בברכות של פרשת כי תבא מקבילה לקללות שיש שם. המקבילה היא דוקא כאן. בפרשיה בפניה עצמה. המקבילה ל"והפיצך ה' בכך העמים" אינה "וישבתם על הארץ לבטח" אלא "ושב וקבצך מכל העמים", קבוץ כנגד הפצה. לכן הוא לא יכול להכתב במקום שבו מתואר מה יהיה כאשר "שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום", אלא דוקא במקום שבו מתואר מה יהיה כאשר "והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה  ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו". וגם שם חלק מתיאור הברכה עצמה הוא "ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך  ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום". זה לא תיאור של המעשים הטובים שיביאו את הברכה, זה תיאור הברכה עצמה, שתבוא בעקבות המעשים הטובים, כנגד "ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן".

בעקבות הברכה הזאת ישוב עם ישראל לתלם. כאן מופיע פסוק כמעט זהה לפסוק שנאמר כבר בברכות של כי תבא "והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטבה". מכאן ואילך אנו שבים אל הברכה של כי תבא.

הפצול בפרשות הברכה מלמד ששמיעה בקול ה' ושיבה אל ה' הם שני דברים שונים. הוא גם מדגיש את העובדה שהענש על התרחקות מה' הוא התרחקות מה' והשכר על התקרבות לה' הוא התקרבות לה'. כשהוזכר בתוכחה של כי תבא שנעבוד בגלות אלהים אחרים עץ ואבן, כוונת הדברים היתה שנרד לשפל המדרגה הנמוך ביותר. אך יש כאן עוד נקודה והיא ההתרחקות מה'. ההתקרבות והתשובה חזרה אל ה' שונה משמיעה בקול ה' מלכתחילה.

וכדי לנבא על הדבר הגדול הזה, יש צורך בכריתת ברית נוספת. הנבואה על התשובה לא באה מיד בסוף התוכחה של כי תבא. התוכחה של כי תבא מסתכמת בפסוק הסכום אלה דברי הברית. אחריה קרא משה לכל ישראל, קבץ אותם שוב, התלונן על כך שארבעים שנה הם במדבר ועדין אין להם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, למרות כל המופתים שראו, והעמיד אותם לפני ה' לכריתת ברית מודשת. למה יש צרך בברית הזאת, אחרי שכבר נכרתה ברית בארץ מואב, ואחרי שכבר צוה משה לכרות ברית בהר גריזים והר עיבל? ברית ואלה שנכרתת עם אשר ישנו פה ואשר איננו פה עמנו היום?

כיון שנכרתה ברית מיוחדת גם עם הדורות הבאים, הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם, נתנה רשות וזכות ביד כל דור לקום ולשוב אל ה'. גם אחרי כל האלה והקללה, יכול כל דור לעמוד בפני עצמו לפני ה' ולחדש את הברית. הברית הזאת נצרכת כדי לאפשר שיבה אל ה' גם אחרי שה' משליך מעל פניו את עם ישראל. ההתחדשות היא המפתח לתשובה.

א"א לדבר על קבוץ מחודש של עם ישראל בברכות הקודמות לקללות. הברית שבארץ מואב מלמדת שאנו נחיה כל עוד נעבוד את ה', ואם לא נעבוד את ה', ישליך אותנו ה' מעל פניו ולא נחיה עוד לפניו. נשוב לעפרנו. נשוב אל האדמה, העץ והאבן. כעפרו של אדם מת, השב ומתפזר על הארץ כשהיה. כאשר המסר הוא שכל עוד נעבוד את ה' נחיה וכשנפסיק לעבוד את ה' נמות, א"א באותה ברית להוסיף שכאשר נשוב לעבוד את ה' נשוב לחיות. הברית עם כל הדורות מאפשרת התחדשות, ומאפשרת שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ומתוך כך יתקבץ ויאסף מחדש גם הגוף ויעמוד לפני ה'. וישוב ה' לשוש עליו. וישוב הגוף לשגרה האמורה בברכות בכי תבא. הקרבה אל ה' היא החיים, ההתרחקות ממנו היא המות. מי שלא עובד את ה' ממילא לא חי לפניו בארץ וממילא הוא עובד בגויים את העץ והאבן, אבל אם הדור האחרון רוצה לחדש את הברית ולהתקרב אל ה', יכול הגוף לשוב ולחיות.

בשמים?

הפרשה המצוה על ישראל לשוב אל ה' מנומקת בפסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא  לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה".

ואולם, יש צווי בספר דברים שלכאורה מנומק הפוך: על הצווי לרשת את הארץ אומר משה: "ערים גדלת ובצרת בשמים  עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק". העובדה שהערים הן בשמים, אינה נמוק להמנע מלכבשם אלא להפך, משה מצוה את ישראל לרשת את הגויים האלה ולבטוח בה' שיוריש מפנינו את הגויים. אנו בוטחים בה' אך יוצאים למלחמה בעצמנו ומורישים את הארץ.

ע"פ זה יש להבין את פרשית התשובה האמורה כאן. היא באה אחרי הברכה והקללה האמורה בפרשה הקודמת ורמוזה בקצור באָלָה שבראש פרשתנו. אחריה נאמר: "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה  ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקלו..." שמיעה זו מביאה לידי "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה  אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך  והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה". שוב מוטלת עלינו המצוה לרשת את הארץ, ושוב מציג משה את הדבר כמעשה ה', המגיע אפילו עד קצה השמים.

מהפסוקים עולה התמונה הבאה: מצות ה' אינה נמצאת בשמים, היא קרובה אלינו בכל מקום שבו אנו נמצאים, היא עמנו בארץ. לעמת זאת, הארץ נמצאת בשמים. וה' הוא ההולך לפנינו והמקבץ אותנו אע"פ שאנו בקצה השמים או שהערים בארץ גדולות ובצורות בשמים. מאידך, המצוה לרשת את הארץ מוטלת עלינו, ואוי לנו אם נתרשל בה.

המתח הזה, בין דרך הטבע לבין מעשי ה', חוזר פעמים רבות בספר דברים. עם ישראל יוצא למלחמה על הארץ ובסופה הוא עלול לשכוח שה' הוא שנתנה לו, עם ישראל חי בארץ ממטר השמים, ועלול לשכוח את ה' שנתן לו את התבואה, שנתן לו כח לעשות חיל. לכן משה חוזר ומדגיש שכל המעשים האלה מעשי ה' הם. התבואה שלך שזרעת וקצרת בעמל כפיך, היא למטר השמים, וה' הוא שיפתח את השמים והוא שיעצור את השמים. גם לעתיד לבוא, כששב ישראל ויורש את הארץ, מוצגת החזרה לארץ כמעשה פלאי שה' עושה אותו מתחלתו ועד סופו, ואכן כך הוא, גם אם לנו נדמה שהוא נעשה בדרך הטבע, וגם אם אנו מצֻוִּים לעשותו בדרך הטבע.

אבל יש דבר אחד שאנו מצֻוִּים  לעשותו מתחלתו ועד סופו, והוא לא בידי שמים: לקים את התורה, לשוב אל ה' בכל לבבנו. שאיפת הלב לשוב אל ה', היא המשיבה אותנו אל ארצנו. לכל ארך ספר דברים הדמוי לדבר שמחוץ להשג ידנו הוא בשמים, כאן מתלוה לבשים גם הדמוי מעבר לים, ללמדך שקצה השמים שבו עלול להיות נדחך הוא מעבר לים, ולא שם תמצא התורה, אלא בארץ ובלבבך, כמו שנאמר לעיל "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".

המעשים שאנו עושים בדרך הטבע הם מעשים גדולים, ושקולים כנגד עליה לשמים. אין אנו יכולים לעשותם אלא בעזרת ה', אבל התשובה - בפינו ובלבבנו לעשותה. "כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך".