האזינו

שירת האזינו מתארת בצורה שירית את תולדות עם ישראל, מתוך נקודת ראות שנזכרה כבר כמה פעמים בתורה: ה' לקח את ישראל, עשה אותו לעם, האכיל והשביע אותו, ישראל אכלו ושבעו ובעטו ועזבו את ה', לכן גם ה' עזב אותם ולא שמע לתפלתם, והאויב גבר. אח"כ ה' מקנא לשמו הגדול ומושיע את ישראל למרות שזה לא מגיע להם.

והשירה עוד מוסיפה ומלמדת את הלקח: ה' הוא השולט בעולם, הוא הגורם לכל מה שקורה בעולם, והוא זה ששופט את העולם ונוקם במי שצריך.

האמירה איננה חדשה, ספר דברים עוסק בה לכל ארכו. המסר שה' מושיע את ישראל למרות חטאיהם למען שמו הגדול הופיע כבר בחטא העגל ובחטא המרגלים.

מהו, א"כ, החדוש בבטוי השירתי?

השירה נצרכת כדי לענות לעד בבני ישראל בשעה שה' יסתיר את פניו מהם. כמו שאומרת התורה: "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו", ואולם, השירה עצמה איננה מתבססת על העובדה שבני ישראל זוכרים אותה, אלא דוקא על ההסטוריה "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". והשירה מתארת את הנהגת עם ישראל כפי שהיתה מעולם. הדורות ידעו את הנהגת ה' בזכות השירה שלא תשכח מהם, והשירה מבוססת על הכרת הנהגת עם ישראל ע"י הדורות.

יתרונו של התיאור השירתי הוא שהוא יכול להתאים לכל דור. הפסוק "ירכבהו על במותי ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" יכול להתפרש כעוסק במן, השלו והמים במדבר, והוא יכול גם להתפרש כעוסק בתנובתם של סלעי וצורי ארץ ישראל הזבים חלב ודבש בכל תקופת ברכה שהיא. הפסוק "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית", יכול אף הוא להתאים לכל דור. השירה יכולה להתפרש כמתארת את כל ההסטוריה של עם ישראל מיום יציאת מצרים ועד הגאולה העתידה, והיא יכולה גם להתפרש כמתארת דור אחד וארועיו. וכמעט שאין דור בתולדות ישראל שאין השירה מתאימה לו.

יתרונו של תיאור שירתי הוא בכך שהוא מצד אחד חי ומוחשי, אך מאידך - כתוב במשלים, כך שבכל שנות דור ודור אפשר למצוא בו את הארועים של אותו דור.

והשירה לא נשכחה מפי זרעו. עם ישראל שר אותה עד עצם היום הזה. המבחן הוא בשאלה האם עם ישראל אכן ידע למצוא את הקשר בין הארועים שהוא עובר לבין השירה, ולראות שהשירה מתארת את המצב שבו הוא נתון.

הפתיחה לשירת האזינו היא האמירה בדבר צדקתו ותמימותו של ה'. צדקתו ותמימותו של ה' לעמת רשעותם של ישראל: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.  שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל". וכו'.

דרכו של ה' היא משפט. המסר הזה נזכר בכמה מקומות בתורה. מלבד העובדה שה' שופט את עולמו, הוא עצמו נוהג במשפט, כלומר בצדק. אברהם אומר: "חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט". כלומר: אתה, השופט את כל העולם, תנהג כלפי בעלי דינך שלא במשפט?

עשיית משפט באה כאן בשני מובנים: שפיטת אחרים, ונהיגה במשפט בדרכיו שלו, כאשר ברור לאברהם שמי ששופט את כל הארץ, יעשה משפט בדרכיו שלו. גם ה' אומר שם על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". עשית צדקה ומשפט היא של האדם בדרכיו, ולאו דוקא כאשר הוא שופט אחרים.

בתוורה, מצֻוֶּה כל אדם לשפוט. בפרשת קדשים שהיא פרשה של היחידים נאמר "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך  לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'".

שפיטת אחרים והליכה בדרך צדקה ומשפט אחת היא.

לכן פותחת כאן השירה בכך שה' הוא הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.

אעפ"כ, כאשר חוטאים ישראל, ה' לא שופט אותם בדרך המשפט, השירה מתבטאת בלשון מאד לא משפטית. "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנתיו  ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם  הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם  כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבלה ותלהט מוסדי הרים  אספה עלימו רעות חצי אכלה בם". כביכול מדת הכעס היא המכריעה כאן. ולא שלא מגיע לישראל להענש, אבל השירה מתארת את ה' כמעניש מתוך כעס. ואדרבה, שאינו מממש את הענש המגיע עד תמו משום "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת  כי גוי אבד עצות המה".

הדין בא דוקא בכח הרחמים: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". ה' כאן דן ולא שופט. הוא לא שופט את ישראל אלא דן את דינם. דן את דינם כלומר דן לטובתם, שופט אותם מיד הקמים עליהם.

כעסו כביכול של ה' בא כשישראל חוטאים ועוברים על המשפט. כשהם אין דרכם משפט אלא הם משחיתים, מתארת השירה את ה' ככועס. כשדרך ה' היא דרך משפט, החריגה מהמשפט היא הכעס. כיון שכל דרכיו משפט, המשפט נעשה ע"י כך שחריגה ממנו יוצרת אש ואף. כיון שה' ברא את העולם ונתן לישראל בניו את כל מה שנתן, והם עובדים עבודה זרה, השירה מתארת אש ואף. אבל עשיית הדין היא זכירה שישראל הם עמו ועבדיו. כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, וכשהוא יוצא להשיב נקם לצריו ולשלם למשנאיו, נאמר "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". שוב נזכרים עמו ועבדיו, ודרך המשפט והתמימות של ה' "ותאחז במשפט ידי", מביאה לידי נקם לצריו ונקמת דם עמו ועבדיו. דרך המשפט של ה', כיון שהוא הצור, היא הכרה בכך שכל החורג מדרכו שהיא דרך האמת צריך להשפט. אל עמו ועבדיו השייכים לו, משפטו ודינו גוזרים עליהם רחמים, כיון שהם עבדי ה' שהוא המשפט והאמת.

כשאוחזת ידו של ה' במשפט, הוא שופט את הגויים. כשהוא מעניש את ישראל מציגה אותו השירה כמעניש מתוך כעס, וכשהוא דן את דינם של ישראל הוא דן בגלל הרחמים.

ה' אינו שופט את ישראל כשופט השופט את האיש הזר, אלא כאב הדן את בניו. הוא שופט את אויביו. כרחם אב על בנים הוא מרחם עלינו. הוא כועס עליהם כאב על בניו, אך גם מרחם עליהם כאב על בנים.

שפיטתו של ה' את עולמו אינה כשל שופט בשר ודם, השופט מבחוץ בין אנשים שאינם נוגעים אליו. הוא שופט את הארץ ועושה משפט, והיינו הך. כיון שכל הארץ שלו, הוא גם בעל הדין והוא הבוחן האם ברואיו ממלאים את תפקידם שהועיד להם, או שלמלך אין שוה להניחם. את כל העולם הוא שופט כברואיו ורכושו, בזה כל דרכיו משפט ותאחז ידו במשפט. את ישראל הוא שופט כבניו.

שירת האזינו מתארת את סדר הנהגת ה' את עמו בעולמו. היא פותחת בתיאור כלל-עולמי: כמו התורה גם היא פותחת בשמים וארץ, ובגדל ה' אלהים. אלא שלהבדיל מבריאת העולם שבה נקרא ה' בשם "אלהים", כאן הוא נקרא בשם "אלהינו". השמים והארץ נתבעים: הבו גדל לאלהינו. העולם כלו צריך להכיר בכך שה' הוא אלהי ישראל.

לכל ארך השירה ישראל נקראים בניו של ה', נוכחותו של ה' בעולמו באה לידי ביטוי בנוכחותם של בניו.

אבל בניו חוטאים, והדבר היחיד שמציל אותם, ע"פ השירה, הוא החשש מפני דברי הגויים שיבאו לכפור בקיומו של ה'. אותה טענה שטען משה לפני ה' בחטא העגל ובחטא המרגלים, אותה טענה שבשמה מנבא יחזקאל שיגאל ה' את ישראל, היא העומדת כאן לישראל, בניו של ה': "לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת".

אגב, השירה עצמה נועדה לפתור בעיה דומה אצל עם ישראל עצמו. תפקידה של השירה הוא להתמודד עם המצב שבו "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה  ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה". כשיטענו ישראל שאין אלהים שהרי היינו לאכול (או בלשון מודרנית "איפה היה אלהים בשואה"), תענה השירה הזאת לפניו. ה' אמר מראש שהוא יעזוב אותנו ביום ההוא ויסתיר את פניו מאתנו. אבל שירת האזינו מאריכה יותר. היא אמנם פותחת את תיאור ענשם של ישראל ב"ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם", אבל אח"כ בא תיאור של ענש שנותן ה' לישראל, שאינו מסתפק בהסתר פנים ועזיבה, אלא כולל הכאה פעילה מצד ה' אל ישראל, "אספה עלימו רעות חצי אכלה בם וכו'".

אח"כ, מוכיח הקב"ה את קיומו, אך לא נאמר שישראל למדו את הלקח. ה' נושא את ידו אל השמים ונשבע בשמו "חי אנכי אם...", שינקום את נקמתו מהגויים. "צרימו" שנזכרו לעיל, הם עתה "צרי". "חצי" שהופנו לעיל נגד בני ישראל, מופנים אל האויב. "אויב" שלעיל היה המקבילה של "צרימו", עכשו הוא המקבילה של "צרי". ה' נוקם את נקמת בניו (ודוקא כאן הם נקראים עבדיו), כל הגויים שפגעו בהם – הם לא אויבינו אלא אויביו.

אין כאן גאולה של ישראל כמו שהיתה בפרשת נצבים, יש רק נקמה בגויים. ואין כאן תשובה של עם ישראל. יש כאן רק תזכורת לכך שישראל הם בניו של הקב"ה בין כך ובין כך, ושבעצם ה' קורא את שמו עליהם לא רק כדי לחנך את הגויים שלא יאמרו ידנו רמה, אלא מפני שבקיום ישראל יש מטרה בפני עצמה. הגויים? שילכו לעזאזל!

ישראל הם בניו של ה', הם הנושאים את שמו. לכן הוא דואג להמשך קיומם. כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו.

אין בשירה גאולה, מפני שאין בה גלות. לא נאמר בשירה שה' יגלה אותנו מהארץ, נאמר רק שה' ישלח בנו את האויבים. לכן אין צרך לגאול את ישראל אלא רק לעשות נקמה בגויים, ולשמור על כך שישראל לא יאבדו לגמרי. אבל, גם רפואה למכות של ישראל אין בשירה (מלבד האמירה הכללית שעלינו להכיר בגדולת ה' הממית ומחיה, מוחץ ורופא). כיון שאין תשובה אין רפואה. יש רק שמירה על הקיום ונקמה בגוים.

השירה מלמדת שאנו מצֻוִּים לשוב אל ה' לא רק מפני שאם לא נעשה כן ה' יסתיר מאתנו את פניו ועלול להגרם חלול השם, אלא מפני שה' הוא אבינו, והשמים והארץ נותנים גדל לה' אלהי ישראל. אנו בניו ועבדיו, והתפקיד של נשיאת שם ה' בעולם מוטל על כתפינו. אם קרן ישראל מושפלת ואנו לא עושים את שביכלתנו להרמתה – שמו של ה' מושפל. ואולי השקול "פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", מוטל גם הוא עלינו ולא רק על הקב"ה. מתוך הסתכלות כזאת מוטל על כל אחד מאתנו לעשות את חשבון הנפש הפרטי והלאומי שלו בימים אלה.

מהו סוג ההנהגה המתואר בשירת האזינו?

השירה באה להתמודד עם מציאות שבה "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:  וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים". ה' פשוט עוזה אותנו, מסתיר את פניו, וממילא - וְהָיָה לֶאֱכֹל. וכך נראה גם בשירה: "אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם". ה' לא דן את ישראל, הוא פשוט מסתיר את פניו, כאשר ה' עצמו דן את ישראל, הוא דן אותם לטובה, או לפחות דן את הגוים לרעה: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ:  כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב...  אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם:  אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב:  הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". כאשר תאחז יד ה' במשפט, הוא ישפוט את הגויים.

עם זאת, השירה כן מתארת את ה' כמעניש את ישראל בעצמו. אותם חצים המשתכרים מדם האויבים, מופנים תחילה נגד ישראל: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם:  מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר".

הכפילות הזאת היא אחד המסרים הבולטים של שירת האזינו. יש כמה מדרגות של הנהגת ה' את עולמו. יש מדרגות גלויות יותר ונסתרות יותר. יש מקרים שבהם מנהיג ה' את עולמו בהנהגה נסתרת, כביכול בדרך הטבע. השירה מלמדת שגם דרך הטבע היא הנהגתו של ה'. אלא שכאשר הוא מתגלה ושופט את העולם, הוא שופט את אויבי ישראל. את ישראל הוא שופט כביכול בדרך הטבע.

כאשר ה' מכה את ישראל, הוא מכה אותם כביכול כלאחר יד. חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם, ה' לא יורה עלינו את חציו, ודאי שלא משכר אותם. הוא מכלה את חציו, אלא שכביכול במקרה אנחנו ועלינו הם נופלים. וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם. בתורה יש הבדל בין לשלח בבנין פִעֵל לבין לשלוח בבנין קל. לשלוח היינו לשלוח משהו למטרה מסוימת. השולח רוצה שהנשלח יגיע למטרתו ולכן הוא שולחו. לשלח היינו להוציא. שליחה ללא מטרה, שעקרה להוציא את הדבר ממך. ה' לא שולח לנו את הבהמות, הוא מוציא תא הבהמות ממנו ואנו הנפגעים. זוהי הנהגה נסתרת.

הצד השני של שירת האזינו הוא מגלת אסתר. שתיהן עוסקות באותו מצב בדיוק, אלא ששירת האזינו מתארת זאת מהצד של ה' ומגלת אסתר – מצד ישראל. במגלת אסתר ה' וארץ ישראל אינם. ה' מסתיר את פניו. בשירת האזיינו הגלות איננה. היושב בשושן הבירה קורא את שירת האזינו ומבין שגם אם נראה שה' פשוט עזב את הארץ והעולם מונהג בדרך הטבע, אפשר לזעוק אל ה' וה' שומע. הוא זה ששלח בנו את האויב והוא זה שיצילנו מפניו.