ראש השנה

אחת המצוות הסתומות ביותר בתורה היא מצות תרועת ראש השנה. כמדומני שאין עוד מצוה כזאת שכלל לא כתוב מה המצוה. אין לשון צווי. כתוב בפרשת אמר זכרון תרועה, ובפרשת פינחס יום תרועה. מה זה אומר בפעל?

כדי ללמוד מהי התרועה עלינו לבחון את סוגי התרועות שיש בתורה. יש בתורה תרועה ביובל ובחצצרות. תפקידן של החצצרות הוא כפול: לתת סימן לבני ישראל לקריאתם ולמסעם, ולהזכיר את ישראל לפני ה'. תפקידה של תרועת היובל הוא להעביר אות בכל הארץ שקדשו ב"ד את היובל.

פרשית החצצרות מתחלקת לשני חלקים. חלקה הראשון מתאר את החצצרות ככלי הודעה להודיע לישראל דברים שונים. חלקה השני מתאר את החצצרות ככלי של מצוה וזעקה להזכר לפני ה'. בפשטות נראה לדמות את התרועה של ר"ה לתרועת החצצרות שיש בה זכרון.

כל המצוות של פרשית המועדות של אמ‎ֹר הן מצוות שחצין בחול וחצין בקדש. הפרשיה עוסקת במצוות הגבולין אך בזיקה קבועה לקדש. בכל הפרשיות יש תיאום בין מושבתיכם לבין לפני ה'. מה המבנה של מצות זכרון תרועה? תרועה בכל מושבותיכם להעלאת זכרונכם לפני ה' כחצצרות, או תרועה לפני ה' וזכרונה יעלה לכם כשופר היובל?

מהי מצות התקיעה בר"ה? מיוחדת מצוה זאת מכל מצוות החגים, שבכל החגים התורה מְצַוָּה לחגוג ובתוך החג היא מְצַוָּה מִצְוָה. אך כאן המצוה היא עצמותו של יום. אין צווי בפ"ע אלא צווי לעשות ביום זה זכרון תרועה. ומהו יום זה? יום זה הוא החדש השביעי. כל דבר שביעי בתורה קדוש ומתקף זה קדוש גם החדש השביעי. קדושת השביעיים בתורה מבטאת את אדנותו של ה' על הכל. וזאת מהות ההכרזה בהם. גם ביובל אנו מוצאים זאת שבמקום בו מצוה התורה לתקוע בשופר ולהכריז על היובל היא כופלת את הצווי ומוסיפה "בחדש השביעי", אע"פ שאין בכך כל חדוש על האמור בסוף הפסוק. ללמדך שיש כאן הכרזה אל העם מעין מהותו של החדש השביעי. ומכאן נלמד שתרועתו של החדש השביעי מכריזה את זה, וממילא היא בשופר. (וכן תרועת היובל היא כתרועת החדש השביעי).

מצות הגבולין בר"ה היא זכרון תרועה, כלומר: המצוה היא לזכור את התרועה, יום תרועה הוא המצוה במקדש כאמור בפרשת הקרבנות. בגבולין המצוה היא זכרון התרועה. לכן המצוה היא בשופר. כל מה שאפשר ללמוד מהחצצרות הוא מהי תרועה. לכן המצוה היא לשמוע ולא לתקוע, ולכן לומד מכאן הירושלמי (פ"ד ה"א) שאפשר לצאת ידי המצוה בזכירת התרועה של המקדש.

יוצא א"כ שלמעשה זהה תרועת ר"ה לתרועת היובל. בשניהם המעשה הוא אותו מעשה: העברת שופר. התרועה יוצאת מלפני ה' אל כל מושבותינו ונזכרת בכל מקום. המצוה היא שיתקעו בשופר לפני ה' וכל השומע את הקול יתקע ויעביר הלאה, עד אשר תופץ התקיעה בכל מושבותינו. שתיהן תרועות החדש השביעי, שיוצאות מלפני ה' והשומע מקבל עליו את מלכותו. ההבדל הוא שביובל המצוה היא על ביה"ד, המצוה היא והעברת, לכן המצוה היא לתקוע. כל יחיד תוקע רק אחרי שתקעו ביה"ד. ואילו בר"ה המצוה היא על כל יחיד ויחיד, המצוה היא הזכרון, לכן המצוה היא לשמוע. אך המעשה הוא אותו מעשה. לכן גם בר"ה צריך לשמוע דוקא תרועה מפי בן דעת. התרועה היא אותה תרועה. לכן למדה הגמ' (ר"ה לד.) מיובל שהתרועה היא בשופר. אך המצוה היא לשמוע.

ואעפ"כ אנו מברכים "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים". גם תרועת החצוצרות מלמדת אותנו חלק מדיני יום תרועה. החצוצרות הם כלי שנועד לסימן לבני ישראל שידעו מתי ללכת אחרי ה'. דוקא מתוך כך עולה זכרוננו לפני ה'. ענינן של החצצרות הוא יצירת קשר בין ישראל לקב"ה. יצירת מצב שבו ה' מצוה וישראל שומעים ובאים. ישראל נעשים כביכול אבר של הקב"ה הנע ע"י בעליו, חלק מה', דוקא מתוך כך יכולות החצצרות להיות כלי שבו מריעים ישראל ועולה זכרונם לפני ה', כדרך שחש אדם בכאב אבריו. גם תרועת החדש השביעי אחת היא: מתוך שאנו זוכרים ומקבלים את מלכות ה' עלינו והופכים חלק ממנו, אף הוא זוכרנו ומושיענו. לכן אנו אומרים שהמצוה היא לשמוע קול שופר וכך אנו מברכים לשמוע ולא לתקוע, ומאידך אנו מברכים שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים. היינו הך, זאת התרועה שבה אנו ממליכים את ה' עלינו וכלנו שומעים ומקבלים את מלכותו, ומתוך כך המלך רואה שאנו ממליכים אותו ומולך עלינו. ע"י שאנו שומעים וזוכרים וממליכים, עולה זכרוננו לפני ה' והוא זוכר הברית. תרועת המלכות שאנו שומעים היא תרועת הזכרון שה' זוכרנו.

אחת המצוות הסתומות ביותר בתורה היא מצות תרועת ראש השנה. כמדומני שאין עוד מצוה כזאת שכלל לא כתוב מה המצוה. אין לשון צווי. כתוב בפרשת אמר זכרון תרועה, ובפרשת פינחס יום תרועה.

לא רק המצוה סתומה. גם התרועה סתומה. אנו שומעים תרועה. מה זה אומר? מה התוכן?

חכמים לקחו את שני שמות החג, יום תרועה וזכרון תרועה, השמיטו את התרועה וקראו ליום יום הזכרון. תוכו זרק וקליפתו אכל.

ובכל זאת יש משמעות ברורה לתרועה. חכמים למדו אותה משאר התרועות שבתורה. תרועת היובל יוצאת מלפני ה' ומועברת בכל הארץ, לבשר שה' הוא מלך כל הארץ. לבשר את המסר של היובל, כי לי בני ישראל עבדים וכי לי הארץ. לכן לא יהיו אדונים אחרים לא לישראל ולא לארץ. ה' מלך תגל הארץ.

גם לזכרון התרועה יש משמעות בתורה. החצוצרות שבהן מנהיג ה' את עדתו, הן גם החצוצרות שבהן עולה זכרונם לפניו. אם הם מקבלים את מלכותו ותוקעים לפניו ומריעים לפניו, עולה זכרונם לפניו לטובה. ישראל מריעים בחצוצרות וה' זוכר. מכאן לתרועה של המלכה ותרועה של זכרון.

וכשישראל תוקעים בשופר ומשמעים את בשורתו של ה', גם ה' נגלה אליהם בקול שופר, נותן להם את התורה, יוצא למלחמ וגואל אותם. ה' בא אלינו בקול שופר גדול. זוהי תרועה של שופרות.

לְקוֹל הַשּׁוֹפָר

הִנֵּה רוֹעֲמִים הַיַּמִּים

וְהִנֵּה עוֹלֵז שָׂדַי

הִנֵּה כָּל הָעוֹלָמִים

נִתְקָנִים בְּמַלְכוּת שַׁדַּי

הִנֵּה כָּל הָעַמִּים

רוֹגְזִים וְחָלִים עַד בְּלִי דַּי

וְהִנֵּה מִפָּנָיו רוֹעֲמִים

וְיָדְעוּ כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָיו

הִנֵּה הַלַּפִּידִים וְהַקּוֹלוֹת

תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּרוּעָה תְּקִיעָה

הַמֶּלֶךְ בָּא אֶל הֵיכָלוֹ

הִנֵּה הַקּוֹלוֹת וְהַתְּרוּעָה

וְקוֹל מַחֲנוֹתָיו וְקוֹל הֲמוּלוֹת

אַחֲרָיו יִסְּעוּ אֶל הַזְּרוּעָה

לְקוֹלוֹ יִשְׁמְעוּ בְּמַקְהֵלוֹת

יִזְכֹּר בְּרִיתוֹ וְהַשְּׁבוּעָה

עֲנָן וַעֲרָפֶל סְבִיבָיו

ה' מָלַךְ תָּגֵל הָאָרֶץ

ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד

יְאַבֵּד גּוֹיִם מִן הָאָרֶץ

חִרְדוּ וְזוּעוּ מִפָּנָיו

וְהָיָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל בִּתְרוּעוֹתָיו

יָשִׁיב אוֹבְדֵינוּ אֶל הָאָרֶץ