פרשת הקהל מזכירה את האמור בפרשת ואתחנן
"הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים
על האדמה ואת בניהם ילמדון". ועוד נאמר שם "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן
תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני
בניך". וגם כאן נאמר: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך
למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה
הזאת ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו
ליראה את ה' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה
לרשתה".
לא קשה לראות את הדמיון בין שתי
הפרשיות. בשני המקומות נאמר הקהל את העם, בשני המקומות נזכרו שמיעה ולמוד של דברי
ה', וההודעה לבנים ולבני הבנים. בשני המקומות נזכר למוד ליראה את ה' כל הימים אשר
הם חיים על האדמה.
משה מצוה את ישראל לחזור על מעמד הר
סיני אחת לשבע שנים, בסיום שנת השמטה.
המצוה הזאת היא חלק מרשימה ארכה של
מצוות שמצוה משה את ישראל ללמד את בניהם את התורה ולהעבירה לדורות הבאים. (וראה
דברינו בפרשת ואתחנן). לכל ארך ספר דברים דואג משה שזכרון יציאת מצרים ומעמד הר
סיני ימשיך לחיות בקרב עם ישראל לנצח, ע"י חנוך הבנים והעברת הזכרון לדור
הבא. אך מצוה שנאמרה לעיני כל הקהל, בהקהלה, המזכירה את מעמד הר סיני, יש דוקא מקץ
שבע שנים, ודוקא בשמטה.
מלשון הפרשה משמע שחג הסכות נבחר משום
שאז בא כל ישראל להראות את פני ה'. כלומר: עקר המצוה הזאת מיד בתום שנת השמטה, אלא
שהתורה ממתינה לחג הסכות משקולים פרקטיים. סוף שנת השמטה הוא הזמן להקהל ולהעביר
את התורה לדור הבא.
מצות השמטה נזכרה בפירוט בפרשת בהר, שם
נראה מלשון הפרשה שהשמטה לא נזכרה אלא כהקדמה למצות היובל. היובל הוא המלמד
ש"כי לי בני ישראל עבדים" ו"כי לי הארץ", השמטה אינה אלא
יצירת שבוע לארץ, כדי שבעזרתו אפשר יהיה למנות שבע שבתות שנים ולצין את היובל. אבל
פרשתנו באה ללמד שלא רק היובל שב וממליך את ה' על כל הארץ ומשיב את כל עבדי ה'
לאחזותיהם שנקבעו ע"י ה'. גם השמטה צריכה להסתיים בקבלה מחודשת של התורה ושל
מלכות ה' ומוראו. לכאורה מפרשת בהר נראה שמצות השמטה היא מצוה המוטלת ומחייבת את
הארץ ולא את העם, אך ספר דברים מלמד ששנת השמטה אינה רק מצוה של הארץ אלא גם של
העם, ובעקר רגע הסיום שלה. סיום שנת השמטה משמט את החובות של בני ישראל ועושה אותם
בני חורין לקבל עליהם את התורה, ולשוב אל שש שנות המעשה כעם שקבל עליו את התורה
מחדש, עליו ועל הדורות הבאים. בפרשת בהר מדגישה התורה שהמצוות שנאמרו שם נאמרו בהר
סיני. דוקא בהר סיני לוקח לו ה' את עמו ואת ארצו ומקדשם. המעמד הזה חוזר על עצמו
מדי שבע שנים, בצאת השנה השביעית, אלא שהפעם נמצא הר סיני במקום הקבע שלו, במקום
אשר יבחר ה'.
יש שני הבדלים מרכזיים בין מעמד הר סיני
למעמד הקהל. הראשון הוא שמעמד הקהל אינו נעשה בהר סיני אלא במקום אשר יבחר ה'.
במקום הקבע של השכינה ולא במקום זמני. השני הוא שבמעמד הקהל אין גלוי שכינה של
קולות וברקים וענן כבד על ההר, והעם שומע את התורה מפי אדם ולא מפי ה'.
אין טעם בהתגלות של מעמד הר סיני אם
צריך לחזור עליה שוב מדי שבע שנים או מדי דור. כחו של מעמד הר סיני הוא בכך שמאותו
יום והלאה זוכר עם ישראל את המעמד ואת התורה ומעביר זאת לבניו ולדורותיו.
ועם זאת, הפרשה מתחלקת לשני חלקים, החלק
הראשון עוסק בירושת הארץ כאשר ה' הוא העובר לפנינו והוא המוריש בפנינו את הארץ,
וכאן אנו נקהלים אליו ושומעים את דבריו בהשביתנו את הארץ. החלק השני עוסק בהסתרת
ה' פניו מעמנו, בשעה שאנו חוטאים. גם החלק הזה נגמר בהקהלה, הקהילו אלי את כל ראשי
שבטיכם וכו'. גם החלק הזה עוסק בשמירת הזכרון ההסטורי של עם ישראל במהלך התקופה.
החלק השני עוסק בהעברת הזכרון כאשר השכינה אינה מתגלה, מכאן אנו למדים שבחלק
הראשון, גם אם נדמה לנו שאנו נקהלים ושמועים את התורה מפי אדם, כאשר אנו יושבים על
אדמתנו ומקימים את מצוותיה ושובתים בשבתה, קול התורה הנשמע מפי אדם נשמע במקום
השכינה והוא כנשמע מפי ה' במעמד הר סיני.
לכל ארך ספר דברים מכין משה את ישראל
לחיים בארץ. משה חוזה מראש שפע של בעיות שעלולות להתעורר בארץ, והוא פורט אותן אחת
לאחת ומתיחס אליהן. החל מחשש שמא ישראל יתרשלו בכבוש הארץ, דרך החשש שלא יכירו את
ה' ולא יזכרו את מופתיו וגבורותיו, יעבדו ע"ז, וכו'. לכל הבעיות האלה מתיחס
משה בנאומו. והנה מגיע רגע הסיום, וכמדומה שמשה מתיאש: "כי ידעתי אחרי מותי
כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי
תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם". היאוש לא בא אל משה מעצמו. ה'
אמר לו "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא
שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו
וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות
וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". כלומר:
משה עומד ומזהיר את בני ישראל מראש בנאום ארוך ומחושב, מה עלול לקרות וממה עליהם
להזהר, ואז בא ה' ואומר לו שאין טעם, הנאום הארוך שנאמת חסר ערך, בני ישראל יפלו
ויכשלו בכל המקומות שאתה חושש שמא יפלו בהם. אין טעם להזהיר את מי שאינו רוצה
להזהר. תן להם לפחות שירה שתענה בפניהם לעד, כשיחטאו ויענשו. שהרי אז סביר להניח
שהם לא יבינו שהם עצמם אשמים בגלות אלא יסיקו ממנה שאין אלהים (הלא על כי אין אלהי
בקרבי מצאוני הרעות האלה[1]),
כתוב להם מראש "אמרתי לכם". זה המקסימום שאתה יכול לעשות.
הבעיה שמשה מתמודד אתה היא בעיה של כל
מנהיג ושל כל מחנך שיודע שלא ישאר חי לנצח עם העם או עם המתחנך. מגיע הרגע שבו
עליך לעזוב את העם שהנהגת או את הצבור שחנכת, ולסמוך עליו שיעשה כמו שהנהגת אותו
בכחות עצמו. ולמעשה, החיים האמתיים מתחילים ברגע שהמחנך כבר אינו עמו. והחששות
כבדים, הלא אתה מכיר את הסחורה שלך. לכן אתה משתדל להקדים רפואה למכה, להקדים
"אמרתי לך" לנפילה. להזהיר מראש מפני כל מקום שבו הקהל עלול לטעות.
זה חשוב, יש לזה ערך, אבל צריך לזכור
שבסופו של דבר הכל תלוי באדם המתחנך ובצבור המונהג. יש לו בחירה חפשית, והוא יכול
לבחור גם שלא ע"פ מה שלמדת אותו. כשהמציאות תטפח על פניו, הוא יפרש אותה
ע"פ השקפתו ולא ע"פ מה שלמדת אותו. הוא ימצא את הדרך לבאר למה דרכו שלו
היא הנכונה, ולמה ה"אמרתי לכם" שלך אינו נכון אלא הפוך. ולא יעזור שאמרת
מראש גם את ה"אמרתי לכם".
לכן מסים משה את נאומו בהבלטת הנקודה
הזאת: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". הכל תלוי
בנו.
אבל בכ"ז חשובה מאד גם הדרך שמתוה
המנהיג. היא מאפשרת לקהל לשוב אל הדרך הנכונה, כשרצונו בכך. אם העם ירצה לחטוא,
נאומו המחושב של משה לא ימנע זאת ממנו. אבל אם העם ירצה לשוב, או ירצה שלא לחטוא,
יענו דברי משה לפניו לעד, והדרך לשוב פתוחה בפניו כל העת: "והשבת אל לבבך בכל
הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה'
אלהיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל
העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה
נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך".
משה שמע מה' בדיוק שישראל עומדים לחטוא,
אעפ"כ הוא אומר את זה לישראל לא בשם ה', אלא מק"ו, הן בעודני חי עמכם
ממרים הייתם וכו'. מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. אפשר לומר שנוח היה
למשה לתלות זאת בקשיות ערפם ולהוכיחם שוב על חטאיהם, ולכן למד זאת מק"ו. אבל
עיון נוסף יראה שה' עצמו אמר זאת מק"ו. כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום
בטרם אביאנו.
שוב נשאלת כאן שאלת הידיעה והבחירה.
ידיעתו של משה לא שוללת את הבחירה. משה יודע לא מפני שיש לו מידע על העתיד, אלא
מתוך היכרות עם העם. לעם יש בחירה, אבל מתוך היכרות אנו יודעים מה יבחר. נכון,
בכחו לבחור אחרת, אבל יש להניח שכך יבחר. ה' יודע מפני שהוא יודע את העתיד, הוא
מעל הזמן.
המעגל הצפוי, של חטא, אויב, זעקה, שופט
וכו', ופריצת המעגל הצפויה אף היא, ככל עם שבדור כלשהו ודאי יבקש לו מלך, אינה
מחויבת המציאות. יתכן שיש חוק טבע שכך מתנהלת ההסטוריה. אך בכחו של האדם לפרוץ
אותו.
מי שבונה בית יודע שבעוד אלפים שנה הוא
לא יעמוד. אך אין חוק שמחיב אותו ליפול בזמן כלשהו. מי שישמור על הבית, הבית לא
יפול בימיו.
לפרשתנו יש שני חלקים, בשניהם מוזהרים
בני ישראל מפני חטאים עתידיים, בשניהם מצוה משה את בני ישראל ויהושע, אומר להם חזק
ואמץ, ומוסר ספר תורה אל הכהנים הלויים.
בחלק הראשון מזהיר משה את בני ישראל
מפני מצב שבו ישנה חטא המרגלים. החשש הזה של משה בולט לעין ובא לידי בטוי כבר
בפרשת מטות ובפרשת דברים. בפרשת דברים כבר צוה משה את ישראל ויהושע, וכבר אמר
ליהושע חזק ואמץ, וכבר הבהיר לישראל שה' הולך עמם וילחם עם הגויים כמו שנלחם עם
סיחון ועוג ולכן אין להם סבה לחשוש. אעפ"כ חוזר משה לפני מותו, ושוב חוזר על
המסר באזני כל ישראל, אומר להם שה' עובר לפניהם, אומר להם חזקו ואמצו, ומצוה כך גם
את יהושע.
החלק השני של הפרשה הוא חשש לטווח ארוך
הרבה יותר. בו מובע החשש מפני ע"ז, ושם רוב הדברים הנאמרים הם דברי ה' למשה
ולא דברי משה אל העם. ה' הוא זה שמדבר באזני משה על הסכנה הגדולה הטמונה בכניסה
לארץ, שעלולה לגרום לישראל לעבוד ע"ז ולשכוח את ה'.
הפתרון בשני המקרים הוא אותו פתרון,
מסירת התורה לישראל, וחזרה על האמירה שה' בקרבנו.
בחלק השני של הפרשה יש פסוק קשה: "וַיִּכְתֹּב
מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר
חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר
נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ". יש מפרשים שמשה מדבר בשם
ה', ויש מפרשים שהפסוק השני חוזר ומדבר על ה', שהוא, אחרי שצוה את משה ומשה עשה את
צוויו, צוה את יהושע. כך או כך, ההכנה היא לקראת מצב שבו לא יהיה נביא אשר ידעו ה'
פנים אל פנים, והנהגת ה' תהיה נסתרת.
חטא המרגלים כבר הוכיח שאפילו במדבר
עלולים ישראל לחשוש שמא ה' לא יעזור להם במלחמתם. חוסר האמונה של ישראל בה' הוא זה
שמביא אותם להותיר מהמן למחר, וכן לעשות עגל. ישראל מיחסים את הנסים למשה עצמו.
(ולכן לא האמינו בה' בחטא מי מריבה ושרו שירה למשה ולא לה' ועל כך נענש משה, כמו
שכתבנו בפרשת חקת). גם בחטא המרגלים נוזף בהם משה (לפחות בגרסה של ספר דברים) על
אי אמונה בה'. גם ההתגלות אינה ערובה לאמונה. המבחן של החיים הארץ הוא באמונה ללא
התגלות, או ליתר דיוק: בראית ההתגלות הסמויה במעשי ה'. לשם כך צריך תורה, ולשם כך
הברכה הנחוצה היא חזק ואמץ או חזקו ואמצו. החוזק והאומץ הם הנחוצים כדי להאמין
בה'.
ברכת חזק ואמץ נאמרה ליהושע כמה פעמים,
מלבדו היא נאמרה מפי דוד לשלמה בנו, בקשר לבנין המקדש. דוד עומד במצב דומה מאד
למצבו של משה, נאסר עליו לקדם בעצמו את עם ישראל לקראת השלב הבא בהתחברותם עם ה'.
הוא מכין כל מה שהוא יכול ומצוה את זה שימשיך אותו בצווי חזק ואמץ.
מלבד זאת נזכר הבטוי הזה בדברי חזקיהו אל
עמו: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ
אַשּׁוּר וּמִלִּפְנֵי כָּל הֶהָמוֹן אֲשֶׁר עִמּוֹ כִּי עִמָּנוּ רַב
מֵעִמּוֹ: עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר
וְעִמָּנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ לְעָזְרֵנוּ וּלְהִלָּחֵם מִלְחֲמֹתֵנוּ".
אנו מוצאים כאן את שני המרכיבים מתוך
הפרשה. המרכיב הראשון: האיש המעביר את התפקיד לממשיכו, ויודע שלא יוכל להיות שם
בשעה שהתפקיד יבא לידי בטוי, והמרכיב השני: האיש שצריך להבהיר לעם שה' יושיע אותו
מאויביו.
שני הדברים מצריכים אמונה. אמונה שכוללת
הסתכלות לטווח רחוק, היא כוללת אדם שעושה את כל שביכלתו כדי להשפיע גם במה שמעבר
לטווח השפעתו, אך בסופו של דבר סומך על הקב"ה. זה מצריך חוזק, אומץ ותורה.
[1] וכן משמע בפסיקתא כאן שפרש, וכן פרש במהרש"א (ח"א חגיגה ה. דה
תקנה). אמנם הרמב"ן פרש
אחרת, וכשיטתו נקט ר' יונה בשערי תשובה. והם צריכים להשיב על השאלה אם כך למה
ממשיך ה' להסתיר את פניו וישראל צריכים את השירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה